ההתנהגות של האחיינית הפכה למוקד דאגה במשפחה, כיוון שהוריה פינקו אותה כל כך עד שהיא בטוחה שהיא נסיכה ומתייחסת לכל הסובבים אותה כאילו הם העוזרים האישיים שלה. המצב מחמיר במיוחד עכשיו כשעוד רגע היא מתחילה כיתה א’, אך עדיין סומכת על האצבעות בלבד כשצריך לספור.
הבעיה החלה כשהיא נולדה, וכל בני המשפחה הרגישו חובה לעזור לגדל אותה. אפילו חמותה של האם עברה לדירה הצפופה של הבן שלה כדי לעזור עם התינוקת. למרבה הצער, במקום לתת הכוונה נכונה, המבוגרים מילאו כל גחמה של הילדה ולימדו אותה שבכי וצעקות מבטיחים שתקבל כל מה שתרצה.
כבר בגיל חצי שנה, הילדה למדה לתמרן את המבוגרים סביבה. זה יצר בלאגן תמידי בבית וחוסר תשומת לב ודאגה ליתר בני המשפחה. מתוך ייאוש, הבן עזב את הבית, אך גם אחרי הגירושים המשיך לפנק את בתו הציף אותה בשמלות, קוסמטיקה ונעליים כאילו היא אכן נסיכת מלוכה. כל ניסיון של אחרים, וגם של הגננות, להסב את תשומת הלב להתנהגותה ולהחזירה למציאות, נתקל בהתנגדות קשה ובויכוחים סוערים.
החינוך של האחיינית התרכז כל כך במעמד “הנסיכה” שלה, עד שלא היה לה עניין ללמוד או לרכוש מיומנויות בסיסיות. רגע לפני העלייה לכיתה א’, היא עדיין נסמכת על לספור עם האצבעות ואין לה אפילו ידע בסיסי שילדים בגילה בדרך כלל מפגינים. הוריה דוגלים בגישת חינוך המאפשרת לילד להחליט הכל בעצמו ללא שום מגבלות. לעומת זאת, המורה שלה חושבת שהילדה צריכה להפגין יותר ענווה ולרכוש כישורי תקשורת בסיסיים עם מבוגרים.
מתוסכלים מההתנהגות והיעדר הנימוסים של הילדה, המטפלים בה החליטו לצמצם את הקשר עמם כדי לשמור על שלוות הנפש שלהם. מבחינתם, ההורים הם אלו שצריכים לקחת אחריות על חינוכה, ולהנחיל לה ערכים ועקרונות בסיסיים לחיים.
