היה זה בסביבות השעה שמונה בבוקר כשכל המשפחה התכנסה במשרד של הנוטריון בתל אביב, מתוחים ומלאי ציפייה לשמוע מה ייחלק להם בירושה מאחד מקרוביהם שהיה ידוע בעושרו. ההמתנה הממושכת להגעת הנוטריון רק הגבירה את המתח באוויר. תמר, בתו הבכורה של רפאל, לא הצליחה להסתיר את העצבים שלה ורק רצתה לשמוע אם גם שמה מופיע בצוואה. “די כבר, דודה, תראי קצת כבוד. בסוף כל סוף, אבא שלנו כבר איננו איתנו,” אמר מרדכי.
“אל תקרא לי דודה, אני עוד צעירה, תקראי לי בשם הפרטי,” נעלבה הדודה מרים מעט. “איזה קטע, את באמת מאמינה שאיפור וטיפולי קוסמטיקה ישאירו אותך בת עשרים,” זרק מרדכי בעוקצנות.
הנוטריון, עו”ד גרינברג, נכנס לבסוף אל החדר, הביט בכולם מסביב, שלף קלסר מהשולחן ושאל בקור רוח: “כולכם מוכנים שאקריא את צוואתו של רפאל?” כולם הנהנו בשתיקה. בחיוך מסתורי פתח הנוטריון והקריא את השורות האחרונות שכתב רפאל.
“אני משאיר את ירושתי לכולכם. אך לא כולם תקבלו אותה. החלטתי להפוך את זה ל’חפש את המטמון’ אמיתי, כמו שאמא שלי נהגה לארגן בשבילי ובשביל האחים שלי בילדותנו. המסע מתחיל בכפר הולדתי בגליל. משפחתנו לא חיה ברווחה, אבל היינו מאושרים יחד. כבן הבכור ירשתי מאמי תיבה גדולה, ובפנים מחכות לכם ה’אוצרות’, אך רק מי שיפגין תשומת לב וסבלנות ימצא את המפתח שמוסתר איפשהו בבית. לא יהיה קל למצוא אותו, אני מאחל לכם בהצלחה!”
החדר נעטף בשקט. לא היה ספק שמעט מבוכה אפפה אותם, בעיקר מהמחשבה שזהו משחק אחרון מהאיש שלעולם לא הפסיק להפתיע.
לפתע שברה הדודה מרים את הדממה, ותמר הצטרפה מיד: “בעלי, הילדים ואני כבר עכשיו נוסעים לגליל, מי רוצה להצטרף ולחפש איתנו את המפתח?”
“מרדכי ואני לא מחפשים שום תיבה ושום מפתח. אבא תמיד היה מסתורי, ולכן ברור לי שיש פה עוד תעלומה. הכסף ממש לא חשוב לנו,” אמרה אוריה, בתו הצעירה של רפאל.
מרים, יחד עם בעלה ועוד כמה מבני המשפחה, עלו לרכב ויצאו לדרך. כשהגיעו לכפר, בדקו כל פינה: טיפסו לעליית הגג של רפת ישנה, חיטטו בערימות חציר ואפילו עברו דרך פרצה בגדר. חלק מהתושבים הביטו בהם בסקרנות כנראה לא כל יום רואים משפחה עירונית מתעסקת כך עם עבודות כפיים. במהלך החיפוש, שמלת המעצבים של תמר הפכה לבגד קרוע ומלוכלך.
באיחור רב, נמצאה לבסוף המפתח שנחבא בתוך דלי בצד החצר. הם פתחו את התיבה וקיבלו הלם מוחלט: בפנים חיכה פתק לצד ערימת סוכריות טופי צבעוניות.
“את כל חסכונותיי תרמתי לצדקה, ואתם קיבלתם מה שבאמת מגיע לכם. תודה שהבאתם שמחה לאנשי הכפר שלי,” נכתב בכתב ידו של אבא המנוח.
בסוף אותו יום, הבנתי שהעושר האמיתי לא תמיד נמצא בכסף לפעמים, מתנה גדולה היא לקבל את ההזדמנות לשמח אחרים ולהיזכר מאיפה באנו.
