ככה אי אפשר לחיות! זה לא הוגן! רוני רץ לחדר של אבא שלו.
מה אתה אומר, רוני? למה אתה חושב ככה? מי אמר לך משהו כזה?
היועצת של בית הספר שלנו.
תמשיך, ספר לי עוד.
אני אראה לך. אני הולך לישון ותעשה כאילו אתעורר אותי.
למה אתה עושה את זה?
תבין הכול!
טוב, טוב… רוני, תתעורר, צריך ללכת לבית הספר, לא לישון עכשיו.
אתה רואה? כל בוקר אני שומע אותו משפט. הורים אמורים להעיר את הילדים שלהם בחיוך, שירגישו את האהבה שלהם. ושיחייכו אלינו!
תן לאמא שלך לעשות אותך מאושר, אין לי זמן לזה עכשיו.
אתה לא אוהב אותי?
על מה אתה מדבר, רוני?
אבא התחיל להתעצבן.
זה לא שטויות. אם אתה לא רוצה שאני אעזוב אותך לעת זקנה, תתחיל להראות רגשות. תנסה שוב להעיר אותי.
בסדר. יאללה, ילד שובב, תקום. אתה עוד רגע מאחר לבית הספר.
עייף לי!!!
מתוק, תתעורר אבא ליטף לו את הראש ונישק אותו במצח.
יש! עכשיו הרגשתי את האהבה שלך.
יופי, מספיק עם השטויות. תראה לי את הציונים שלך.
לא עכשיו, אבא. אין לך זמן, אתה מאחר לעבודה.
לא נורא. איזה יופי, קיבלת שלוש. גם בספרות וגם במתמטיקה.
אבל קיבלתי עשר בפסיכולוגיה.
אתה מתכנן להיות פסיכולוג, חמוד? תקשיב, ילד שלי זהב, עד שלא תשפר את הציונים, אין יותר טלפון. תשב ותלמד עד שאמא שלך חוזרת הביתה.
רוני התחיל לבכות, ואבא ניסה לנחם אותו:
אמרת לי לחייך אז הנה, אני מחייך!
