יש סוג של אנשים שפשוט אי אפשר לסבול להיות לידם. רק מעטים יגידו שהם נהנים מהחברה של אנשים רעילים. אספר מקרה, שהתבססתי בו על חוויה של חברה קרובה שלי, מתוך הזיכרונות המוזרים שלי מהסיפור.
הקשר שלי עם קרובת משפחה שלי, יעל, תמיד היה אמיתי ופתוח. אנחנו מתראות, מדברות בכנות, מבקרות אחת את השנייה. הפעם ביקרתי את יעל לקפה של ערב. בדרך קניתי עוגת גבינה בקונדיטוריה ברחוב הארזים, ושמחתי להגיע.
אבל משהו באוויר מיד הרגיש מוזר. יעל כבר לא הייתה לבד. יחד איתה הייתה גילה שכנה מבוגרת, מהמעלית בקומה השלישית. אישה שחיה מהקצבה הצנועה שלה, ומבזבזת אותה על עראק בזול מהצרכנייה. גילה אף פעם לא שותה לבד, ותמיד עולה ויורדת בין הדירות, מחפשת חברה לכוסית ולשיחה שאף אחד לא באמת רוצה להשתתף בה. לפעמים נדמה לי שהיא רודפת אותי בחלום שלא נגמר, מציפה אותי בחוסר מנוחה.
אני משתדלת להתרחק מגילה. היא מדברת בלי הפסקה, קופצת בין נושאים, וגם לא באמת מודעת לעצמה. אני עונה לה בקרירות ברורה, מנסה לקצר כל מבט ושיחה. כבר התכוונתי ללכת, אבל יעל לחשה שאשאר “כמה דקות, חכי איתי.” נכנעתי רק כי לא היה לי חשק להסביר את עצמי.
המיחם שרק התחיל לרתוח על הגז, וגילה כבר שטפה אותנו במבול מילים. משפטיה נסקו באוויר כמו יוני דואר מבולבלות, וריח העראק התפשט בחלל כמו חלום רע. לא כל אחד יכול לעמוד בנטל הזה תחילה את מתמלאת דמעות של תסכול, אחר כך מתפקעת מצחוק מרוב ביזאריות. ליעל כנראה יש טעם מוזר באנשים, אני במקומה לא הייתי מכניסה הביתה אף אחת מדכאת כזו.
החלטתי לברוח. הייתי עייפה מהשטויות. מאוחר יותר יעל שיתפה אותי במה שקרה אחרי שברחתי מהדלת. באה אליה רעות, חברה ותיקה. בהתחלה היה שקט, אבל אחר כך גילה החלה במשחקים האופייניים לה.
בשלב הזה, יעל ורעות כבר כמעט רבו.
“את לא מבינה, גילה כל כך עצבנה אותנו שהיינו ממש קרובות לתגרה,” לחשה לי יעל בשיחה לילית. “פעם ראשונה שזה קורה לנו… הכול בגללה.”
פתאום הבנתי באמת מהי “רעילות”. לגילה, כנראה, יש כישרון לפרק שלווה אפילו בלב תל אביב. היא כמו איזו דמות ספק-אמיתית, ספק-הזיה חולנית שמתחפרת בכל שיחה. קוראים לה, כולם כבר מכירים. הרוב בורחים, אפילו מהמסדרון. רק יעל, משום מה, סופגת ואינה מתרחקת.
אבל זה גם השתנה: פתאום יעל החלה להבין.
“את יודעת, אני ורעות חברות מגיל קטן, עברנו כבר כל כך הרבה. וגילה פשוט הצליחה להשחיל ריב על שטויות. בדקתי אצל רעות, היא אמרה שהרגישה כאילו היא קוסמת עליה לחש. זה יכול להיות במציאות?”
יעל התעוררה למציאות. לא צריך להתחבר עם כל אחד. עדיף להרחיק אנשים כאלה מהחיים, בטח מהבית.
ואני, בתוך הערפול של החלום הזה, שמחתי בדירה שלי, כל השכנים נורמליים. כשהיא סיפרה לי שגילה עזבה את הבניין ועברה לבת שלה בנתניה מחמת סכסוך משפחתי, הרגשתי לראשונה רוגע מתוק. פתאום שוב היה שקט בשכונה, כמו אחרי סערה בליל חורף. לפעמים דמות אחת בלבד מסוגלת לטלטל את חיי כולם.
ובחלומי, הכל שכח את התוהו, הסביבה הפכה שלווה שוב, ואני לא לקחתי את העצבים שלי כמובן מאליו. לכולנו מגיעים שכנים, משפחה, וסביבה רגועה כי אין בארץ מספיק תאי עצב בשביל כל המוזרים של השכונה.
