לפני שבוע גיליתי משהו שמעולם לא העליתי על דעתי. אני מטיילת במרכז תל אביב, ופתאום, לגמרי במקרה, אני נתקלת בחברת ילדות מהתיכון, שלא ראיתי כבר שנים. החלפנו שלום, דיברנו קצת, התעדכנו, ואז במהלך השיחה היא סיפרה לי שבימים אלה היא עובדת כאחות בבית אבות ביישוב מגוריהם. אמרתי לה כמה זה יפה בעיניי, ושכנראה זו עבודה קשה אבל חשובה. ואז היא זרקה משפט:
“את יודעת, אני רואה את אמא שלך שם בכל יום שישי האחרון של החודש.”
אני נעצרתי במקום. שאלתי אותה למה, מה אמא שלי עושה שם בדיוק, והיא ענתה לי כאילו הכי רגיל בעולם:
“לא ידעת? היא מביאה כיבוד לכל הדיירים. כל חודש, קבוע. היא פשוט מהממת זה מעשה יפה של נתינה.”
לא ידעתי איך להגיב. קצת התביישתי להודות שבחיים לא שמעתי על זה מאמא, לא ידעתי בכלל. החברה חשבה שאני צוחקת, אבל כשראתה את הפנים שלי, הוסיפה:
“אמא שלך כל כך צנועה. נכנסת, אומרת שלום, שמה את הכיבוד והולכת. בשקט ככה.”
באותו יום, כשחזרתי הביתה, שאלתי אותה ישירות:
“אמא, למה אף פעם לא סיפרת לי שאת הולכת לבית אבות כל חודש?”
היא בדיוק טאטאה את הרצפה, אפילו לא הרימה ממש את הראש:
“ולמה הייתי צריכה לספר?”
התעקשתי:
“כי זה דבר כל כך יפה, זה חשוב”
הניחה את המטאטא בצד, הסתכלה עליי בשלווה וענתה:
“מעשים טובים עושים בשביל עצמם, לא בשביל פרסומת. אם אפשר לעזור עוזרים. ה’, הוא רואה וזה מספיק לי.”
היא סיפרה לי שלפני שנתיים, אחרי שמישהי מהחברות הטובות שלה נפטרה, הרגישה צורך לעשות משהו משמעותי לחברה. יום אחד עברה ליד בית האבות, ראתה כמה סבתות וסבים יושבים בחוץ, והחליטה להיכנס. דיברה עם העובדת הסוציאלית, שאלה מה חסר לדיירים.
מאז, כל יום שישי האחרון של כל חודש, אמא קונה מיצים, חבילות של עוגיות, חטיפים ומביאה להם, לפעמים גם מגבונים או מוצרי טיפוח תלוי איך היא מסתדרת עם הכסף החודש. לפעמים זה רק כמה עשרות שקלים, לפעמים קצת יותר.
אמרה שלא רצתה לערב אף אחד, שלא יחשבו שהיא עושה בשביל תשומת לב או מחמאות. מעדיפה שקט, בדרך שלה.
“כשרוצים לעזור עוזרים. לא חייבים לספר לאף אחד. אני יודעת מה עשיתי וזה מספיק לי.”
הוסיפה את זה תוך כדי שהיא מפנה את הערב מהשולחן.
כל הלילה לא הצלחתי להירדם מהמחשבות על כך. אמא שלי אישה פשוטה, צנועה, עם משאבים דלים שבקושי דואגת לעצמה משמחת כל חודש עשרות זקנים שאף אחד כבר לא פוקד. הרגשתי גאווה עצומה, וגם קצת כאב על זה שהיא עשתה את זה לבד כל כך הרבה זמן.
עכשיו אני חושבת ללכת איתה פעם הבאה, בשישי הבא. רק לא יודעת עדיין איך להגיד לה, שלא תחשוב שאני דוחפת את עצמי או חודרת לה לפרטיות.
דבר אחד אני כבר יודעת לראות את אמא שלי עושה כזה מעשה גדול וכל כך בשקט זה שינה לי את הלב.
