אני בן שישים ושלוש וסוחב איתי סוד כבר ארבעים שנה.
את אשתי פגשתי באוניברסיטת תל אביב. היא למדה רפואה, אני למדתי הנדסה. נפלנו זה בזרועות זו באהבה מסחררת. התחתנו בגיל עשרים ושלוש, צעירים ומלאי תקווה.
שנתיים אחרי החתונה היא נכנסה להריון. היינו בעננים. אבל בחודש השביעי איבדנו את התינוק. סיבוכים. הרופאים אמרו שלא תוכל להיכנס שוב להריון.
היא נפלה לדיכאון עמוק. חדלה לדבר, כמעט ולא אכלה, לא יצאה מהבית. האשימה את עצמה. חזרה ואמרה שהיא אשת חייל גרועה, שהיא איכזבה אותי, שמגיע לי מישהי שתוכל להקים איתי משפחה.
יום אחד, כשחזרתי מהעבודה ברמת גן, מצאתי מזוודה באמצע הסלון. היא ישבה על הספה, העיניים שלה אדומות מבכי.
“אני עוזבת,” לחשה לי בקול שבור.
“לך תמצא אישה שתוכל לתת לך ילדים. זה לא הוגן כלפיך.”
מה שעשיתי באותו יום שינה את גורלנו.
כרעתי ברך לפניה, אחזתי בידה, ואמרתי:
“לא התחתנתי איתך בשביל הילדים שלא נולדו. התחתנתי איתך כי את את. אם יהיו לנו ילדים, יהיה נהדר. ואם לא גם טוב. לא אאבד אותך.”
בכינו כל הלילה, מחובקים. למחרת היא החזירה את הבגדים לארון.
שלושה חודשים אחר כך נסענו לבית ילדים בירושלים. שם פגשנו ילד בן ארבע שאף אחד לא רצה לאמץ אמרו שיש לו בעיות בהתנהגות. העיניים שלו התמלאו פחד וכעס כשראה אותנו.
הבאנו אותו הביתה.
השנים הראשונות היו סיוט. התקפי זעם, צרחות, לילות ללא שינה. הילד עבר הרבה; לא האמין באף אחד.
אשתי נועה מעולם לא ויתרה. חיבקה אותו גם כשהוא דחף אותה. סיפרה לו סיפורים לפני השינה, אפילו כשהוא צרח שהוא שונא אותה. הכינה לו שקשוקה כמו שאהב, גם כשזרק את הצלחת לרצפה.
אני עצמי רציתי לוותר אלף פעמים. אבל כשצפיתי בסבלנות האינסופית שלה… נשארתי.
עברו חמש שנים. הילד כבר היה בן תשע.
יום אחד, חזרתי מהעבודה והמקום היה שקט בצורה משונה. נכנסתי למטבח, ולמראה שנגלה לעיניי לא אשכח לעולם.
הוא ישב על ברכיה, ראשו נשען על ליבה. היא ליטפה את שערו. עיניו היו עצומות, שקטות.
“אמא,” לחש,
“תכיני לי את הלחמניות האלו שרק את יודעת?”
היא הרימה אליי עיניים נוצצות מדמעות. זו הייתה הפעם הראשונה שהוא קרא לה “אמא”.
היום הוא בן ארבעים וארבע. מורה בבית ספר יסודי בגדרה. שלושה ילדים קטנים. גר שתי רחובות לידנו, וכל יום שישי מגיע לארוחת ערב עם כל משפחתו.
לפני חודש, ביום הולדתי, נתן לי מעטפה. בפנים היה מכתב:
“אבא, אף פעם לא אמרתי את זה, אבל אני חושב על כך כל יום: תודה שלא שלחת אותי בחזרה. תודה שנשארת אלפי פעמים כשלא הייתי ראוי. תודה שבחרת בי, כשהייתי ילד שאיש לא רצה. אולי אין לנו דם אחד, אבל יש לי את המשפחה שלך, את הדוגמא שלך, ואת האהבה שלך וזה יותר ממספיק. אני אוהב אותך.”
באותו ערב נועה חיבקה אותי ולחשה לי:
“לפעמים אני חושבת, שאם הייתי יכולה להביא ילדים לעולם, לא היינו פוגשים אותו לעולם. ואני לא רוצה לדמיין את חיי בלעדיו.”
גם אני לא.
משפחה לא תמיד מה שתכננת. לפעמים זו מתנה מוזרה, שחלום אחד מוזר מביא לך דווקא כשאתה כבר לא מחכה לה.
