חודש שעבר נולדה לי סוף סוף נכדה. הייתי בעננים משמחה וחיכיתי בקוצר רוח ליום שבו אוכל לראות את התינוקת. אבל אנחנו לא רצויים. כלתי מביעה בגלוי את חוסר שביעות רצונה כשאנחנו מגיעים. הבאתי מתנות, תשורות, אפילו נתתי כסף, והיא עדיין נרתעת מנוכחותנו. גם אחותי מרגישה כך.
אני נעלבת מאוד, כי אני מרגישה בדיוק כמו סבתא אמיתית. כלתי הייתה גסת רוח אליי ואל בתי, למרות שיעל רק רצתה לחלוק עמה עצה מניסיונה. ליעל יש כבר שלושה ילדים היה לה מה לומר מתוך ניסיון. מעבר לזה, היא החזירה לנו חצי מהמתנות. היא טענה כי לתינוקת לא דרושות בובות פרווה בגיל כזה. אבל הרי היא תגדל, ואז כל זה יהיה שימושי למה היא מתנהגת כך?
כשהגענו לביקור, אפילו לא הציעו לנו קפה. בני שתק והשפיל עיניים הוא ממש לא בעל הבית. חזרתי ברכב הביתה ובכיתי. לא תיארתי לעצמי שאקבל יחס כזה.
מאז, אני רואה את נכדתי רק בתמונות. אני לא מרשה לעצמי לבוא אליהם. אני מזמינה את הילדים אליי, אבל כלתי לא מסכימה להגיע. ביקשתי מבני שיבוא איתה ועם העגלה לפארק, אבל הוא לא יכל. כלתי שולטת בכל מהלך בחייו ולא מוכנה לשחרר אותו.
היא האכילה את התינוקת באבקת סימילאק כדי שלא תצטרך להניק. אולי היא חושבת שנשפוט אותה ולכן לא רוצה לפגוש אותנו. אבל לי באמת לא איכפת! כל עוד אני רואה את הנכדה שלי, אינני מהמדברות רעות הרי כל אם בוחרת בדרך שלה.
בעבר היתה ביננו מערכת יחסים טובה, גם עם הוריה. אבל מאז הלידה, כאילו משהו השתנה בה. לא פגעתי בה בשום צורה אז למה השתנה יחס? חברותיי נדהמות איך ייתכן שיש לי נכדה, אך אני לא רואה אותה?
אמי העבירה את הדירה על שמי. חשבתי למכור ולחלק את הכסף שקלים חדשים בין בני ובתי. אבל בעקבות כל מה שקרה, בעלי מתנגד. לדבריו, עדיף להשכיר לדיירים מאשר לעזור לילדים שאין להם הכרת תודה. נראה שהוא צודק לעת זקנה לא יישאר מי שידאג לנו. כמה כואב הלב…
