את אשמה בהכל! חותנתי, עם שפתיים קפוצות, התבוננה בי כששטפתי כלים. מהסלון נשמע שיעול של נעמי בת השלוש.
אם רק היית משגיחה על הילדה, אם היית שמה לב לשיעול ונתת לה להתגבר במקום לרוץ עם שטויות…
טיפלתי לפי מה שהרופא המליץ, ניסיתי להצטדק.
מה שהילדים שלך צריכים זה אנטיביוטיקה! עכשיו תתמודדי עם זריקות. הרי את אימא קלת דעת. באמת, דור שלם של מטומטמים! לא יודעים כלום, לא דואגים לכלום! הילדים שלהם לא מעניינים אותם בכלל. אני את אלעד בגיל כזה…
סגרתי את הברז ומיהרתי לצאת מהמטבח. הדמעות חנקו אותי בגרון. ככה יצא שכבר חמש שנים אני אשמה בהכול. טיפשה. תמיד טועה. והטעות הכי גדולה שלי הייתה שהאמנתי לאלעד והסכמתי לגור אצל הוריו “עד שיהיה לנו דירה משלנו”.
הדירה העתידית הייתה בסך הכול בור חפור באדמה שכורה בפתח תקוה. הבנייה כלל לא זזה. אלעד היה אומר שזה בגללי, שאני הבאתי שני ילדים בהפרש קטן, כמעט בלי הסכמתו.
כל פעם שהעליתי את האפשרות לשכור דירה מיד קטע:
אני לא אזרוק שקלים שלמים לזרים לחינם.
נאנחתי, הצעתי חלופה:
אולי נקנה דירה עם מענק לידה ותמיכה? יש גם מענק מועצה וגם ממשלה…
מה תקני בזה? שיכן דולף? המענק שלך ילך לבנייה פה. עוד רגע קיץ וכבר…
הגיע הקיץ. שום דבר לא זז בבנייה, ואני לא מיהרתי להכניס את הכסף. ככה חיינו…
אלעד, תשמור על נעמי חצי שעה? אני צריכה לאסוף את נבו מהגן פניתי אליו כשחזר מהעבודה. הוא חייך באי-רצון, מתיר את נעליו:
ואם יהיה לה חום פתאום?
זה רק חצי שעה, אלעד.
אי אפשר. לא מבקשתי בכלל.
לא עזר כלום. שמתי לנעמי נעליים. הגן במרחק קילומטר, לא נורא, נעמי גם תנשום קצת אוויר.
אמרתי לך שלא צריך היה לשלוח את נבו לגן. היית יושבת איתו בבית. את רק מחפשת להיפטר מהילדים הרים עלי קולו.
כן, הכל באשמתי, חייכתי מרירות.
בערב ישבתי מול המחשב, הילדים שיחקו בחדר.
שוב בעבודה? הציץ לי מעבר לכתף, מתי יש אוכל?
סגרתי את הלפטופ.
שוב חיפשת דירות? שאל בחשדנות, מה את דואגת, כמעט גמרנו לבנות, עזבי שטויות.
הנהנתי בשקט.
אימא, לא מצליחה לבנות מגדל! התפרצה פתאום נעמי ופרצה בבכי תמרורים.
נכון, אימא מנעה ממך הצטרף אלעד עם חצי חיוך.
הבטתי בהם וידעתי נמאס. אפילו לילדה מפריעה. תמיד היא אשמה.
בבוקר לא הלכתי עם נבו לגן.
חותנתי התבוננה בי באותן שפתיים קפוצות. עמדתי להלביש את הילדים לא מפטפטת.
אנחנו נוסעים לקופת חולים זרקתי, סתם כהרגלי.
חזרנו מאוחר, מצאנו סיבה: היינו אצל רופא אף-אוזן-גרון. הילדים התגלגלו מצחוק, התחבאו עם צעצועים. ביקשתי מהם שקט כמעט בלחש.
אבא, רוצה לדעת איפה היינו היום? קפצה נעמי מולו.
איפה?
לא מגלה ירדה אליי במבט שלי.
נכון, אישר נבו, זה הפתעה לימולדת.
… ולמחרת כבר נעלמנו אני והילדים.
רק בערב משה, אלעד, חזר מהעבודה ושאל:
אימא, מה לארוחת ערב?
תשאל את שירה שלך. יצאה מהבוקר עם הילדים ולא חזרה. אני אכין לך חביתה.
אולי עוד בקופת חולים… גרד את ראשו במבוכה ונכנס לבדוק את החדרים.
הכול היה נקי ומסודר אני הרי משאירה אחריי סימנים. אבל משהו חסר. ואז הבנתי: לא ראיתי את החתול הענק והמתנפח של נעמי, שתמיד זרוק בסלון. היא הרי לא נכנסת עם החתול הרדום לרופא, ולא מוציאה מהחדר.
אלעד התרוצץ, הציץ בארון ונעצר. על הקולב היתה תלויה רק המעיל שלי. כל שאר בגדי לא היו שם. גם בגדי הילדים והצעצועים נעלמו.
אימא! שירה הלכה! קרא לאמו שלא ראתה, עסוקה במחבת.
לאן כבר תלך, מטומטמת.
אבל באמת הארון ריק, אין לה אפילו בגדים.
וגם את הילדים לקחה? תתקשר מייד! החמיצה פנים ורצה לחדר, ממלמלת שעד שמישהו נורמלי עוזב, כנראה היא איבדה את עשתונותיה.
אלעד חייג ולא הייתה תשובה.
אימא, לא ראית שהיא לוקחת דברים? זה לא היה שקית אחת!
הייתי בסופר… היא יצאה מדעתה. צריך להחזיר את הילדים.
איך תחזירי? את תשבי איתם?
מה פתאום. יש גן.
ובערב? בשבת? ומה אם יחלו?
תמצא בייביסיטר.
את יודעת כמה עולה בייביסיטר?
אז פנימייה. זמנית.
אלעד תפס את הראש.
החביתה נשרפה, בחוץ החשיך. ישבו שניהם במטבח ותכננו את הצעד הבא.
מה כבר היה חסר לה? התבכיין אלעד, ככה ללכת? בטח יש גבר אחר.
מי בכלל ירצה אותה?
ואיך היא תסתדר? אין לה עבודה.
אמרתי שצריך להשקיע את הכסף בבנייה. הנה, עכשיו יעלם כל המענק עם שירה. תקנה דירה עלובה ותשב שם.
היא עוד תחזור. תחיה קצת על לחם ומים ותחזור… ניחש אלעד.
ומה, תקבל אותה ככה? צריך להראות מי בעל הבית. שתחזור רק אחרי שתתחנן ותתנצל, ועוד את הילדים צריך לקחת ממנה. שתבין את מקומה.
האמא דיברה ודיברה. אלעד הלך לישון רעב ובטוח שתוך ימים שירה תחזור ותתנצל. הוא לא התכוון לבזבז זמן על חיפושים.
במקום זה, הגיע מכתב רשום. נכתב בו ששירה אהרוני הגישה תביעת גירושין חד צדדית.
אימא, אני צריך ללכת לבית משפט קרא אלעד מהחדר.
אל תלך. בלי הסכמתך לא יפרידו. היא השתגעה. חיפשת אותה?
לא.
אז תחפש. אל תעשה בושות. אמרתי לשכנות שטסו לנופש. אנשים יצחקו.
היא תחזור לבד…
אלעד, אם תבעה לא חוזרת. תחפש. תביא פרחים, תבקש סליחה אמא שלו פתאום התרככה.
סליחה על מה? התרעם.
לא משנה, תמצא משהו.
… בסוף מצא אותה בסופר מרקט, בסוף יום עבודה, עם רשימת קניות.
לקראת ערב, לא מסתתרת מאף אחד, שירה טיילה עם הילדים במרכז ראשון לציון. אלעד התאפק לא לצעוק. רק הלך אחריהם ממרחק.
הם עברו בפארק, שתו משקה, צחקו. שירה נראתה מאושרת. לא נראתה כאילו תרעב ותחזור על ארבע.
“ואחרי הגירושים עוד אשלם לה מזונות”, חשב אלעד בפחד.
הוא הדביק אותה בכניסה לבניין ישן. רץ שלא תברח.
נבו, נעמי, איך אתם? התגעגעתם לאבא?
התגובה לא נעמה לו הילדים מיד הסתתרו מאחורי אימם. נבו לחש:
אימא, לא חוזרים שוב לסבתא, נכון?
ברור שלא, מותק…
כבר הספקת להסית אותו נגדי? התפרץ אלעד, ברחת בלי לומר. מה חסר לך? חיה פה כמו מלכה. מגישה גט! יש לך גבר? רוצה לשבת למישהו על הצוואר? כפויה טובה. אני לוקח את הילדים!
שירה חייכה:
חכה פה, אני אביא להם את הדברים.
בשביל מה?
מה, תיקח ילדים בלי כלום? נעמי בלי החתול שלה לא נרדמת, זוכר?
את… את צוחקת עלי? אני אראה לך!
נעמתי צעד ממנו, שכנים כבר התקבצו סביב.
בוא, תראה איפה אנחנו גרים הוא הצביע. שירה נענעה בראשה.
ניפגש בבית משפט, אלעד.
לא תקבלי דבר! הדירה לא שלך, חלקה לא שלך!
עמדתי שם, מסתכל על פניה לא הבנתי איך לא שמתי לב מי הוא. חמש שנים חייתי לידו, קיוויתי שישתנה…
לחייג למשטרה? שאלה אחת מהשכנות של שירה, אשה באמצע שנות השלושים.
אלעד השתתק, מלמל:
תעשי מה שתרצי. אשמתך היא.
ושירה צחקה פתאום. בקלות, בשקט. חיבקה את הילדים ונכנסו לדירה. דירה שכורה אומנם, אבל פעם ראשונה הרגישה כמו בעלת הבית. היא קובעת מה אוכלים, מתי יוצאים ומתי מסדרים. וסתם שאלעד דאג עבודה הייתה לה. כבר שנים עבדה מהבית, בונה אתרים בלילות. למדה, השתקמה, התכוננה ידעה שיום אחד הכל יתפוצץ.
אחר כך יבוא הגירושין. אלעד, בעצת אמו, לא יגיע לדיון. תדחה הפגישה שוב ושוב, אבל לבסוף, אחרי חודשים, תישלח לו הודעה בפוסטה: התגרשו.
ליום ההולדת של נבו הוא לא יבוא “משלם מספיק מזונות.”
עוד כמה חודשים, שירה תקנה סוף סוף דירה משלה ברובע ד’ שקט, ותעבור לשם עם הילדים.
דרך חברים תשמע שאלעד מחפש זוגיות נואשות, אבל כל בחורה בורחת אחרי זמן קצר.
רק בשעות הלילה, קולו הלועג עדיין ירדוף אותה: “זה את אשמה בהכול…”
