אחותו של בעלי הגיעה לסעודה כרגיל, אבל הפעם חיכה לה שולחן ריק
שוב הם באים בשבת? הרי סיכמנו שהשבת הזו תהיה רק שלנו, ניסע קצת לים, אני גמורה כבר מכל הדוחות החודשיים האלו!
הקול של נועה היה חד, מתוח, והדהד בין קירות המטבח הצנוע שלנו בתל אביב. עמדתי ליד הכיור, מגרד שאריות סבון מהצלחות, והבטתי ברוני, בעלי, שישב ליד השולחן, עיניו נעוצות בכוס התה הפושר שבידו, בוהה בבד המפּה.
נוֹע, מה כבר הייתי אמור להגיד? נאנח, ניסה לרכך את הקול יפעת התקשרה, אמרה שהיא ועמרי ויונתן מתגעגעים. מזמן לא התראינו, יונתן רוצה לדוד שלו. לא יכולתי להעיף אחות מהבית. במיוחד כשכבר התארגנו ובאו מפתח תקווה.
מזמן לא נפגשנו? סגרתי את המים בכוח כזו שהברז חרק. נגבתי ידיים במגבת ופניתי אל רוני, ידיי שלובות. רוני, הם היו פה לפני פחות משבועיים. וגם לפני זה, לג בעומר גם דרשו שלושה ימים אירוח. ותמיד אותו סיפור: נכנסים בידיים ריקות, מתנפלים על כל האוכל שטיגנתי חצי שבת, משאירים שלולית של כלים והולכים.
רוני עיווה פרצוף, לא אהב את השיחה. אצלו במשפחה זה היה קודש לארח משפחה לא משנה כמה עייפים, תמיד דלת פתוחה לכל אחד, יום ולילה.
למה את סופרת ביסים בצלחת של אחרים? מלמל והרחיק את הכוס, זו אחות. דם. עכשיו קשה אצלם, עמרי כמעט לא קיבל בונוס בעבודה, יפעת בקושי סוגרת תלוש. שיגיעו, נשב, נדבר. אני אקפוץ ולסופר, אביא מה שצריך. את הכלים אני אשטוף, תראי.
רק חייכתי חיוך עצוב. את ההבטחות האלה שמעתי שוב ושוב. כן, לפעמים הוא הולך לסופר, אבל חוזר עם חלה, מים מינרלים ופסטרמה הכי זולה. על כל השאר הכסף, הבישולים, העומס אני הייתי משלמת. הכלים? תמיד נרדם מול הטלוויזיה אחרי הסעודה.
אנחנו נשואים כבר שש שנים. את הדירה בתל אביב ירשתי מסבתא שלי הרבה לפני החתונה, על שמי בלבד. רוני מרוויח יפה, אבל רוב הכסף הולך להחזיר משכנתא ולסייע להורים בזקנה. אני רוקחת בכירה בסניף של סופרפארם, מפרנסת עיקרית אוכל, חשבונות, מוצרי חשמל, נופש.
אני לא קמצנית, ממש לא. בשנים הראשונות שמחתי לארח, אפיתי חלות, הכנתי בשרים. אבל זה הפך להרגל נצלני. יפעת רועשת, בטוחה בעצמה, רואה בבית של רוני מסעדה חינם כולל שירות.
יום שישי שוב התחיל בשבילי כמו מסע בסופר הגדול ברחוב אבן גבירול. הטענתי עגלה ענקית בשר טוב לשניצלים כי יפעת תמיד מזלזלת בעוף, “אוכל לעניים”. דג סלמון לסנדוויצים, גבינות, ירקות שהמחיר שלהן הרקיע, העוגה שיונתן אוהב.
כשעברתי בקופה אשראי, נעצבתי. כמעט שמונה מאות שקלים. כסף שייעדתי למגפיים חדשים לחורף הישנים שלי גמורים. אבל מגפיים אחר כך. עכשיו משפחה של רוני בראש מעייני.
גררתי את השקיות הכבדות הביתה, במדרגות אף אחד לא עזר. רוני התעכב במוסך. בקושי נשמתי.
בחדר שמעתי את רוני משוחח בספיקר. הקול של יפעת בקע ברור מהנייד:
רוני, תסגור כבר תאריכים, יש עכשיו מבצע בהזמנה מוקדמת! המלון בים האדום באילת, קו ראשון למים, הכול כלול. עמרי קיבל מקדמה שמענו סכום רציני, עלה לנו כמעט עשרים וחמש אלף! אבל חיים פעם אחת!
וואו, כל הכבוד, רוני נשמע מתפעל אבל אמרת שאין לכם, שאתם חוסכים?
פתאום יפעת פרצה בצחוק:
רוני, נו באמת, בטח שחוסכים! חודשיים, לא אוכלים כמעט כלום פסטה ונקניקיות לעמרי. את כל התקציב שומרים לחופשה. למה יש אותך ואת הקוסקוס של נועה? כל פעם שיש סוף שבוע אצלכם, אנחנו נטענים שובע עד רביעי! נועה תמיד מכינה דגים, בשרים, סלטים למה לבשל או ללכת למסעדה כשיש אתכם? תגיד לה רק שתביא סלמון, יונתן מת על זה. טוב נשיקות, מחר בצהריים באים. רעבים!
הקו נותק. רוני גיחך, הניח את הנייד.
עמדתי שם, אוחז בשקיות כבדות, אך הכאב בגוף היה כאין וכאפס לעומת העלבון והכעס ששטפו אותי.
מה, אין להם כסף? פסטה? עשרים וחמש אלף לחופשה? ואני, נועה, חוסכת במגפיים, מכינה להם סלמון וגבינות שהם צוחקים על חשבוני.
בלי טקסים, בלי רעש החלטתי. פרקתי את השקיות. הבשר נשמר בפריזר, הגבינות והדגים נכנסו לקופסה אטומה ונעלמו במדף התחתון, מוצפים בסירים. את העוגה חתכתי חצי התחבא בקופסה עם הפינוקים, חצי נשאר לארוחת ערב שלי.
שולחן המטבח נשאר ריק. שיש נוצץ, כיור נקי.
באותו ערב בישלתי לחימום קציצות מלפני יומיים, גריסים וחיממתי, אכלנו בשקט. רוני לא שם לב. הוא כמובן לא טרח להזכיר כלום לגבי האירוח ברירת מחדל, כאילו.
שבת בבוקר. לא יוצאת מן הכלל. קמתי מאוחר, מהמיטה למקלחת. לא לקטוף ירקות, לא לתבל רטבים, לא לבדוק תנור. מכינה לעצמי קפה חזק גבינה מהשיש, יושבת בכיף עם הספר בסלון.
בצהריים רוני מתעורר. נכנס למטבח, מריח, תוהה:
נועה, מה קורה, לא התחלת לבשל? יפעת עם עמרי ויונתן באים בעוד שעה. המכשיר נתקע?
הכל בסדר, אני מחייכת מול הספר. היום זה יום מנוחה שלי.
מה זאת אומרת מנוחה? מה עם האורחים?
שיבשלו לעצמם או שירדו לסופר הארנק שלך במסדרון.
רוני צחק בעצבנות, חשב שאני צוחקת:
נועה, נו, איפה הקניות? הרי גררת מלא שקיות.
קניתי לנו לאוכל שבועי, לא בשביל שתחסכו להפלגה לאילת. שמעתי אתכם אתמול, רוני. שמעתי הכל. ואין יותר מטבח חינם, די.
רוני נהיה אדום, רצה לומר משהו באותו רגע צלצל הפעמון. הם הגיעו, בזמן לארוחת צהריים.
תוך שניות קולות רמים, ניחוחות בושם זול, יפעת בטרנינג זוהר, שער אסוף, אחריה עמרי הגדול, ויונתן הדבוק למסך הנייד.
יפעת מושכת באף:
יונה’לה, מה זה, אין ריח? איפה האוכל?
סגרתי את הספר, ניגשתי אליהם:
אין אוכל.
יפעת התעצבנה:
מה זאת אומרת? יונתן צריך לאכול! זה צהריים שבת! התארגנו לבוא אליכם!
אם ליונתן חשוב השגרה, כדאי שתדאגו לארוחת בוקר בבית או במאפייה, חייכתי. עמרי התרסק על הכיסא, מחכה.
מה זה, בדיחה? באנו מתל אביב לכאן בשביל לאכול אוויר? נועה, איפה הסלטים?
פניתי אליהם, מתייצבת:
אין סלטים, אין שניצלים, אין סלמון. שמעתיך אתמול הדירה שלי לא מסעדה לממן חופשות ים סוף.
יפעת חיוורה, הטיחה מבט ברוני:
רוני, דבר איתה! אנחנו משפחה! איך היא יכולה לספור לנו חסדים? אין לכם ילדים בכלל, יש יותר מידי כסף, מה קרה? קמצנים!
הישרתי מבט:
יפעת, זה הבית שלי, אני קובעת. לא את ולא רוני קניתם אותו. עוד מילה ואתם בחוץ.
עמרי כבר קם:
שמעי, תירגעי. באנו בשביל רוני, לא בשבילך.
רוני הרים ראש סוף סוף:
עמרי, אל תדבר ככה עם נועה. זה הבית שלה.
יפעת צעקה רוני סופסוף הפנים מי זו באמת אחותו.
אחות או לא, נועה לא חייבת יותר אירוח. תודו אף פעם לא עזרתם לנו, לא התעניינתם לא הבאתם אפילו עוגה. סיימנו.
יפעת מחווירה, אחזה ביונתן וגררה את עמרי במבול צעקות החוצה.
יצאו, דלת נטרקת, מפתחות מצלצלים.
שקט כזה לא היה בדירה כבר שנים. נשמתי. היד רעדה, אבל בלב היה שקט, נקי, כאילו הורדתי מגף צמוד אחרי שנים.
רוני בא, נוגע בי בזהירות:
נועה… סליחה. באמת. הייתי טיפש. לא ראיתי איך הם ניצלו, לא אותנו אותך.
הבטתי בו, ראיתי חרטה אמיתית.
העיקר שעכשיו אתה מבין, רוני. אני לא נגד המשפחה, אבל בבית הזה מכבדים אותנו. ואם ירצו לבוא ייקנו עוגה, יבואו עם חיוך ויתנצלו. עד אז, נגמר.
נגמר, הנהן, והביט בי בחיוך עקום. אולי, אם כבר נישאר לבד היום… נזמין פיצה? אני מזמין, איזה שרק תרצי. וגם לא צריך לשטוף כלים.
חייכתי ראשון זה ימים.
פיצה. וכל הסרט ההוא שרצינו לראות.
בעוד רוני מזמין משלוח בנייד, שלפתי מחצי העוגה בקופסה הגדולה, חתכתי נתח, מזגתי קפה והתיישבתי בשולחן הנקי שלי. סוף שבוע שקט, שייך רק לשנינו.
בשביל הסיפור, תפרגנו בלייק ותגובה.
