שמעי, יש לי סיפור מרגיש כאילו הוא נכתב לאחת מאיתנו, באמת. תדמייני: יום חמישי בערב, סוף שבוע אחרי שבוע של לחץ בעבודה, כל מה שאני רוצה זה שקט, קצת זמן עם עידו, אולי איזה טיול לים או לפחות סרט טוב יחד. אבל אז עידו נכנס כזה עייף, מגרד את הראש, ואומר: “תשמעי, רוני ואיתי עם תומר בדרך אלינו, הם יגיעו מחר בצהריים.”
אני עומדת במטבח, עם ידיים רטובות וצלחת בסבון, ומסתכלת עליו במבט של “אתה רציני?”. את זוכרת איך זה כל פעם כשהגיסתי רוני באה, זה תמיד אותו סיפור: היא, איתי והילד מגיעים בלי שום דבר ביד, יושבים, מחסלים את כל מה שאני טורחת ובישלתי חצי שישי, ובסוף אנחנו נתקעים עם ערימה של כלים ואני לבד מנקה כי עידו נעלם הרי למיטה.
אמרתי לו ישר: “נו באמת, לפני שבועיים הם היו פה, ולפני חודש הגיעו לשלושה ימים! ותמיד זה אותו סיפור אני שוברת את הגב, קונה, מבשלת, מנקה, אפילו עוגה אני מביאה מהקונדיטוריה של אייל, והם רק נהנים ולא מביאים כלום. די, נמאס!”
עידו, כמו עידו, מתחיל עם ה”מה את סופרת ביסים באוכל של אחרים? זו אחותי, מה אני אגיד לה, קשה להם עכשיו, איתי איבד עבודה, אין להם כסף. יאללה, שאבוא אני אביא משהו מהסופר”. את מכירה אותו, בסוף זה תמיד לחם, בקבוק מים מינרלים ונקניק הכי זול שיש, ובסוף כל הבלאגן נופל עליי.
שש שנים אנחנו כבר נשואים, הדירה בכלל מהסבתא שלי היא רשומה על שמי, עוד מלפני החתונה. עידו עובד יפה, אבל כל המשכורת נוזלת: הלוואות לרכב, עזרה להורים שלו, מלא הוצאות. אני מנהלת בית מרקחת רשת, עושה משכורת טובה, ומכל זה אני קונה, משלמת חשבונות, הכל.
לא משנה, העיקר גם בשנה הראשונה הייתי מארחת באהבה, קונה, מבשלת, מסדרת, אפילו קינוחים משקיעה. אבל לאט לאט הבנתי שהם פשוט הפכו את זה למסורת כל פעם מגיעים, טורפים, והכל חוזר על עצמו. ורוני אלופה בלבוא בתרוץ שאין לה כסף, אבל הדירה מחופשת כמו מלון, והילד רק הסניקרס ביד.
יום חמישי בערב אני הולכת לסופר הגדול של השכונה, דוחפת עגלה יותר כבדה ממני, בודקת כל מחיר, כי רוני הרי לא אוכלת עוף מבחינתה זה “אוכל לעניים”. אז אני קונה אנטריקוט, סלמון, שלושה סוגי גבינות, ירקות שכאילו ציפויים זהב, עוגה בשביל תומר. מגיעה לקופה כמעט 900 שקל! כל הכסף שתכננתי לשים בצד לנעליים חורף חדשות עף עכשיו על הארוחה הזו.
חוזרת בקושי, עולה את כל הקומות לבד עידו בכלל תקוע במוסך, לא עוזר עם השקיות.
נכנסת לבית, שומעת את עידו מדבר בשקט מהחדר שינה הוא בטלפון על רמקול עם רוני. רוני, בקולה הציני: “יאללה, עידו, תזמין דילים עכשיו לאילת, המלון הזה על החוף, סגרנו על הכל כלול, חבל לפספס מבצע. תאמין לי, נגמר לנו הכסף רק בגלל החופשות האלה, כבר חודשיים לא עפים על אוכל, אבל טוב שיש אתכם אצל דקלה תמיד שולחן עמוס, סבבה לנו, משעממים טורפים בופה אצלכם ואז רק עד רביעי קל של יוגורטים”. היא צוחקת ומוסיפה: “אל תשכח להביא סלמון לתומר, הוא מת על זה!”
אני קופאת, עם השקיות ביד, לא מאמינה. הם אוכלים אצלנו, חוסכים עליי, ואחר כך טסים על חשבונם. ואיפה אני? שוקלת אם לנעול מגפיים שייקרעו לי ברגל חורף שלם, כי אין לי כסף לנעליים בגלל הארוחות ל”משפחה”. פה, האמת, נמאס לי.
נשמתי עמוק, לא הרמתי קול אפילו. התחלתי להחביא את כל המצרכים הבשר הפרמיום במקפיא מאחורה, כל הגבינות בקופסה אטומה, הסלמון מוסתר ומחוסה בסירים. חצי מהעוגה הכנסתי לארון למטה, את השאר השארתי שיהיה לי.
בערב הכנתי לעידו ולאכול גריסים עם קציצות מאתמול, עידו לא הבין למה אין ריחות של טיגון ובישול כרגיל. פשוט התיישב עם הטלוויזיה, ולא פצה פה על ביקור המשפחתי.
בבוקר שבת, יום חדש. קמתי מאוחר, סוף סוף איזה שקט בבית. שום ריח של קפה טרי, מיץ תפוזים, אני לבדי חותכת חתיכת גבינה, לוקחת ספר, יושבת לי בכיף.
בערך בעשר, עידו יוצא: “דקי, מה הולך? את לא במטבח? רוני והחבר’ה בדרך. מה נגיש להם?”
אני עונה רגוע: “אני במנוחה היום, לא טורחת. הנה, יש קטניות במקרר, שתי קציצות, ואם צריך, הסופר ליד.”
הוא מסתכל עלי, לא מבין. “מה את רצינית? מה הם יאכלו?”
אמרתי לו בשקט: “אולי שתקנה הם משהו. או שפשוט שיוותרו על משלוח המסעדה הפעם, כי שמעתי הכל אתמול את השיחה שלך עם רוני. שמע, המסעדה בחינם אצל דקלה נסגרה.”
הפנים שלו נצבעים אדום, באותו רגע מצלצל הפעמון, כל המשפחה פולשת פנימה רוני ברעש, איתי, תומר שקוע בטיקטוק.
רוני עם פוזה, מסתכלת על השולחן הנקי: “מה נסגר? אין אוכל? אנחנו מתים מרעב, בקושי אכלנו לפני, השארנו מקום לאנטריקוט שלך!”
אמרתי לה: “אין אוכל, רוני. לא טרחתי. אני לא מסעדה.”
היא משתגעת, מתחילה לצעוק: “אנחנו המשפחה של עידו! איך את מעיזה? הילד צריך ארוחה מסודרת, בתור דודה את חייבת!”
אמרתי לה, רגוע: “אם היה לכם כל כך חשוב, הייתם דואגים בבית או נכנסים לבית קפה. אפשר גם להחזיר לנדיבות מדי פעם.”
איתי גם כועס, עידו סופסוף מתערב: “די, רוני, אף אחד לא חייב לכם כלום, מספיק לנצל אותנו. דקלה לא חייבת להיות לכם טבחית, זה לא מובן מאליו!”
רוני צורחת: “מחליף אחות בשביל קמצנית כמוה? אני אומרת לאמא מה קורה כאן, לא אדרוך פה שוב!”
“בהצלחה בסופר,” אמרתי לה, “תקני לתומר במבה, שיהיה לכם לדרך.”
הם טרקו את הדלת, הייתה דממה בבית. הרגשתי קלה, סוף סוף אפשר לנשום.
עידו ניגש אלי, עיניים של אשכרה מבין, ומבקש סליחה: “לא הייתי בסדר, אני מבטיח יותר לא יקרה, אצלי רק עם כבוד הדדי, ואם הם רוצים שיביאו איתם הוגה ויחייכו קודם כל.”
צחקתי, אמרתי לו “יאללה, תשבץ הזמנה, בוא נזמין פיצה ונראה את הסרט שתמיד דחינו.”
וכך היה סוף סוף שבת שקטה, בלי לנקות, בלי לבשל, רק אנחנו והחיים שלנו.
יאללה, חכי לסיפור הבא!
