לא רק שכנים
ביישוב קטן במעלה ההרים, שבו הרחובות נצבעים בקיץ ירוק ובסתיו כתום-צהוב, גרו בשכנות שתי משפחות. תמיד שכנו בשלום, סייעו זה לזו. הילדים התרחקו לתל אביב ולחיפה.
בוקר אחד, עוד נרמז שחר בשמיים, רץ יהושע אל חלון השכנים שלו, אהרון ונעמי, ודפק בעוצמה.
מה קרה? זעק אהרון כשהתעורר במהירות מהמיטה, ונעמי אחריו, עוטפת את כתפיה בצעיף צמר.
דליה שלי, דליה התייפח יהושע והתיישב על המדרגות. היה סתיו, אוויר רטוב וקר…
מה עם דליה? לחץ עליו אהרון מה קרה לה, אולי צריך להזעיק מד״א…
לא צריך… דליה שלי נפטרה לחש יהושע בעצב.
השכנים תמכו ביהושע עד שבא בנו עם אישתו מירושלים, לא השאירו אותו לבד. נעמי הביאה לו טיפות הרגעה. אחרי הלוויה השתדלו גם כן להזמינו לארוחות. בערבים ישב אהרון עם יהושע על המרפסת ושיחקו שש בש.
חצי שנה חלפה. יהושע למד להתרגל לבדידות, חסרונה של דליה נספג בו כמו סתיו בעצי ברוש. התרגל לבשל, לעשות כביסה, לסדר את הבית בעצמו. לפעמים בנו ובתו באו לביקור.
ערב אחד של סוף אוגוסט ישב יהושע בחצר של אהרון, הזיזו בשקט כלים על לוח השש בש. פתאום נפל אהרון הצידה, ויהושע מיהר לתפוס אותו.
אהרון, מה פתאום? ניסה לעורר אותו שלא הגיב. נעמי! קרא.
נעמי יצאה מיד מקצה הבית, נושאת קערית עם מלפפונים מהגינה. הקערית נשמטה וגלגלה מלפפונים לכל עבר. היא רצה אל בעלה. אהרון מת מיד. אחר כך אמר הרופא התקף לב.
איך זה ייתכן? בכתה נעמי אף פעם לא התלונן על הלב…
מאז נחמה יהושע את נעמי. באו הבן והבת מקצוות הארץ, קברו את אהרון. כשחזרו לשגרת העיר, נעמי הכירה את הדממה המצלצלת בלילה. ביום עוד התעסקה, יהושע בא, עזר לה במשהו, אך הלילות ארוכים והמחשבות רבות.
עם חילופי העונות, נעמי התאוששה. הילדים שלחו נכדים לביקור. גם יהושע וגם נעמי היו כבר בפנסיה הוא לימד היסטוריה בבית ספר תיכון, היא ניהלה את הספרייה המקומית.
הסתיו הגיע. יהושע יוצא כל בוקר עם מטאטא, מטאטא את עלי האדר הנושרים, וממשיך עד לשביל שמוביל לבית של נעמי. הרוח תמיד מגיחה ומכסה הכול מחדש, אבל הוא לא מוותר, נכנס לחצר שלה ומטאטא גם שם. אצלה, העלים נראים כאילו הם מתביישים לנחות.
נעמי משקיפה עליו מהחלון ומחייכת.
יהושע, די כבר! צועקת לו מהחלון כולם יודעים שאתה האיש היחיד שנלחם בסתיו…
הוא מרימים את ראשו, מחייך:
אם כולם יחכו שהעלים יתפוגגו לבד, ישרור כאן תוהו ובוהו. צריך לנקות, בזה עסק.
אבל עלי סתיו יפים… תראה איך הם מנצנצים מתעקשת נעמי.
יפים, בטח, אבל עכורים ורטובים. אפשר להחליק, ליפול נאנח יהושע וממשיך במשימה.
לאחר שמטאטא את השביל אצלה בחצר, נעמי יוצאת עם שתי כוסות תה ביד.
בוא, מספיק, שב נשתה תה עם דבש מזמינה אותו ומניחה את הכוסות בפינת הפרגולה.
למה דווקא דבש היום? תמיד עם לימון שואל בפליאה, לוגם לגימה.
היום קר, צריך להתחמם מבפנים מחייכת.
מתוק מדי מקמץ שפתיים בגילנו צריך להיזהר עם מתוק…
תשתה, אנחנו לא אוכלים בראנץ’ כל שבוע… אפשר פעם פוסקת בגבורת נעמי.
טוב, טוב, נענה יהושע.
אתמול התקשר הנכד שלי, נריה, שואל סבתא, למה את לבד שם? בואי לתל אביב לגור איתי.
עניתי: אני לא לבד. יש לי פה חבר… והיא מביטה בו עם ניצוץ קטן של שמחה.
יהושע לוקח לגימה, מסתיר חיוך.
יפה אמרת, אבל “חבר” זה פשוט מדי…
אז איך תכנה אותנו?
כנראה, שותפים למאבק בעלים בסתיו הוא פורץ בצחוק, גם היא צוחקת איתו.
פעם אחת יהושע טאטא עלים גם אצלה, והיא לא הופיעה בחלון. דאג, הרי תמיד ברכה אותו. עלה את המדרגות, דפק על הדלת, חיכה. לבסוף פתחה הדלת, נעמי עומדת שעונה אל הקיר, עוטה שמיכת פוך.
כן… מה קרה? בוא, אעזור הוא לוקח אותה בעדינות, מושיב בכורסה, מכסה אותה.
פניה אדומות, העיניים עייפות.
חטפתי וירוס…
חבל… מי עכשיו יכין לי תה? הוא מוריד את מעילו ותולה אותו.
תרופות יש?
שם, על המדף…
מבט מהיר על בקבוקון התרופות.
זה הכול? אני קופץ עכשיו לבית המרקחת הוא פוסק.
אולי לא צריך… אני אסתדר לוחשת.
צריך, קובע יהושע, ויוצא.
חוזר מייד עם שקית תרופות וקופסה עם עוף טרי. נעמי מנמנמת בכורסה.
כשמתעוררת, מתפלאת איך שב במהירות. מהמטבח בוקע ריח מרק עוף.
או, אתה גם מבשל? מחייכת, אף שיודעת שהוא כבר רגיל לבשל.
צריך לדעת הכול בשעת חירום. הנה, תאכלי מרק חם, עוזר לה לשבת ליד השולחן.
היא טועמת וסוגרת את העיניים בהנאה.
טעם גן עדן…
הלוואי שתחלימי מהר. לי עצוב לטאטא לבד מחייך בסתר.
טוב, שותף שלי, מבטיחה להשתפר משיבה בשובבות.
תוך שבוע התאוששה, ולראשונה מזה זמן יצאו שניהם יחד לפארק הקטן על שפת הואדי. הוא, כמובן, יזם.
עלי סתיו נשמעים מתחת לרגליים, והשמש, אף שסתווית, מחממת.
אתה יודע, יֵהושע, סתיו עונה יפה, אני אוהבת מספרת נעמי.
בטח, במיוחד בחבר’ה טובה.
היא אוחזת בידו, הולכים לאט שביל מכוסה עלים, משאירים עיקבות כפולים. צוחקים ומשוחחים על כלום.
למחרת בא יהושע אליה עם בקשה מוזרה:
יש לי עניין איתך…
מה עכשיו? שואלת בדאגה.
חיפשתי אצלי ספר על גידול קקטוסים, לא מצאתי…
קקטוסים? אצלך אין פרח או צמח בבית…
יהושע מחייך בערמומיות.
זה זמני, שולף מאחוריו עציץ קקטוס קטן. קניתי לך…
ומה אעשה איתו? אף פעם לא גידלתי קקטוסים…
את ספרנית, תמצאי מיד ספרים…
בסדר, בסדר. רק אם הוא פורח, תקנה לי גלידת שוקו-וניל.
סגרנו.
חלפה עוד שבוע, בא החורף, ירד שלג ראשון. יהושע הופיע אצל נעמי, שוב מסתיר יד מאחוריו.
מה הבאת הפעם? גיחכה. הוא עמד, מתרגש.
חשבתי… למה כל יום אני בא אליך? אולי פשוט אשאר כאן תמיד… אולי… נתחתן…? הושיט זר ורדים אדומים. היא חייכה וסומק קל על לחייה.
אלוהים, יהושע, כמה זמן חיכית?
הרבה, פחדתי שלא תסכימי… אז את רוצה?
רוצה… כבר התרגלתי אליך, וכשאתה הולך חסר לי. ועוד עם זר כזה אי אפשר לסרב…
את החורף שרדו כמקשה אחת, באה האביב. בוקר אחד קראה נעמי:
יהושע! בוא מהר הקקטוס שלך פרח. אתה חייב לי גלידה!
לא ייאמן! טוב, נלך היום, מגיע לך אלו החוקים…
הם הלכו ברחוב, מתלבטים אם לקנות מגנום או אסקרימו בכוס פלסטיק. יהושע הביט אל השמים, שמש אביבית זרחה, וחייך.
מה עושה אותך שמח כל כך? שאלה והביטה בו.
יש לנו, נדמה לי, צוות מעולה…
נכון, ענתה חרישית.
המשיכו ללכת כתף אל כתף, כבר מזמן לא רק שכנים, אלא צמד אנשים שמצאו נחמה בסתיו, בשלג, ובשמש האביב. ביחד אין להם בדידות.
