שלג כבד ירד מאז שעות הבוקר, פתיתי שלג רטובים וכבדים שלא נמסו, אלא נדבקו לכביש והפכו את איילון לנהר מסוכן וחלקלק. ענת בהתה החוצה, מבעד לחלון הצד של הג’יפ השחור שלהם, לא באמת רואה את השלג הצונח או את אורות המכוניות החולפות. כל כולה הייתה ממוקדת בגוש הקר שהתיישב לה בחזה ובקולו המונוטוני של עורך הדין, שבקע מטלפון הלחוץ בידה.
“כל נכס שרכשתם יחד במהלך הנישואין, ענת אסולין, מתחלק שווה בשווה בגירושין, כן. אבל הדירה, אותה קנה בעלך, דניאל, עוד מלפני החתונה, גם אם התגוררת בה שבע שנים, אינה מתחלקת. היא תישאר ברשותו.”
היא הניחה באטיות את הטלפון על ברכיה. שבע שנים. שבע שנים הפכה את תיבת הבטון בשכונת יד אליהו לבית: בחרה וילונות, הדביקה טפט, חיפשה שעות ברשת אחר המנורה המושלמת לפינה ליד הספה. שבע שנים כיבסה, בישלה, קיבלה בסבלנות את חבריו הרועשים של בעלה עד השעות הקטנות, השלימה עם אופיו הכבד והקנאי. כל זה במבצר של מישהו אחר. במבצר של דניאל. ועכשיו, כשהאהבה הפכה עפר אחרי אותו לילה שבו לא שב הביתה, ובבוקר היא גילתה ליפסטיק זר בכיס מעילו והודעת ווטסאפ עם לב אדום, גילתה שהיא זו שתצא לרחוב. עם משכורת מורה דלה ומזוודת בגדים.
“נו? מה עורך הדין שלך פלט?” דניאל צעק מההגה במעבר פתאומי בין נתיבים. פניו, שנראו פעם בטוחים ומרשימים, היו עכשיו נוקשים, משוחים בחיוך ציני. הוא כבר ידע את התשובה. ואולי אפילו התענג עליה.
ענת העבירה אליו מבט. עיניה היו גדולות ויבשות להחריד, על פנים חיוורות כחלב.
“הדירה שלך. קנית אותה לפני שהתחתנו. לא תקבל כלום.”
הוא לא ענה, רק הידק יותר את אחיזתו בהגה. הלסת שלו רטטה.
“ידעתי. מה דמיינת, ענת? שאהיה פראייר ואכניס אותך לטאבו? חשבת שאני לא אחשוב על זה?!”, קולו היה עבה, מלא שביעות רצון.
משהו בקרבה נקרע. זה לא היה הכאב מהשבר, לא העלבון אלו כבר לא כאבו. זה היה משהו אחר, צלול וקריר. הפנמה. הוא לא רק שלא אהב אותה הוא תיעב אותה. כל השנים האלו ראה בה דיירת זמנית, מישהי שאפשר, בכל רגע, להעיף מהדלת. תכנן מראש, שקלל. כמו רואה חשבון.
“חשבת על הכל”, אמרה בקול חיוור, לא מזהה את עצמה.
“חייבים להיות עם ראש על הכתפיים, ילדה. שלא תהיי תמימה. תראי, בימינו כל הנשים רק מחפשות כסף וגט. לפחות שמרתי עלייך מזה. גרת חינם תודה לאל.”
הצמרמורת שחלפה בגופה התחלפה בשלווה קפואה. הלב שלה, ממשי ורחב, התקרר לחלוטין.
“תחזיר אותי הביתה, דניאל. אני אורזת הכל והולכת עוד הלילה.”
“הביתה?” גיחך. “זה הבית שלי. כבר ארגנתי לך מקום אחר. את רואה שם?”
הוא חתך בפתאומיות לשוליים. הם כבר היו מחוץ לתל אביב, איפה שהכבישים נמשכים באפלה והשלג סוגר על השמשות. מסביב שדות, קור חודר וחושך.
“תרדי. תתאווררי קצת. אולי תביני את המקום שלך.”
“אתה השתגעת? קפוא פה, אני ביציאות!”
“תרדי עכשיו!”, שאג. הסיר את הנעילה המרכזית, תפס לה ביד. ריח הבושם היקר שלו, מהול באדי אלכוהול, צרב באפה.
ענת ניסתה להימלט, אבל הוא היה גדול ובהחלטה. אגרופו, עטור טבעת כסף עבה, נחת ברקתה. נקודות לבנות התפוצצו בעיניה, גל חם של כאב אחז בה. עוד מכה, אל הכתף. הוא גרר אותה החוצה כמו שק, היא קרסה אל שול הדרך, הברך נחבטה במעקה בטון. הדלת נטרקה. הג’יפ השחור פרץ קדימה, מעיף עליה שלג בוצי, ונעלם במסתורי לילה.
היא שכבה בלי יכולת לזוז. כל גופה שרף, הלחי והרקה קפאו. שלג כיסה את פניה, התמוסס ונמהל בדמעות ששטפו אותה סוף סוף. היא התרוממה בכבדות; על רגליה כפכפים מבד, כאלה שנעלה בפזיזות אחרי השיחה למשרד עורך הדין; מעילה קליק נוח, לא לשלג תל אביבי מקפיא.
היא שלפה את הטלפון סוללה גמורה. המטען נשאר ב”הבית שלו”. בשקע שלו. שממה מסביב, רק נהמת משאיות האצה. אף אחד לא יעצור, אף אחד לא יראה דמות רזה נדחפת על שול הדרך.
הפחד היה עבה, כמעט מוחשי. היא הבינה: הוא רצה שתקפא, שתישבר, שתלמד “לקבל את המקום שלה”. או גרוע מזה לא תכנן לרצוח רק השליך אותה כמו בובה שבורה. מה יקרה לה, לא עניין אותו.
היא חייבת לנוע. פשוט ללכת. ענת פנתה חזרה לעבר העיר, נגד הרוח. כל צעד הלם בברך הפצועה. הקור זחל פנימה, שולח טפרים של פלדה לעורה. אחרי חמש דקות, חדלה להרגיש את אצבעות כפות הרגליים, אחרי עשר את פניה. הנשימה צורבת, האדים קופאים על ריסיה.
בתוך ראשה צלולה בלבד, הידהדה מחשבה אחת: “הוא חגג. הלך לבלות. לציין את הניצחון”.
ואכן, דניאל עשה בדיוק את זה. פנה אל מתחם סאונה מפואר באזור תעשייה ישן בגבעתיים, שם כבר חיכו לו חבריו מהצבא רונן ואסף, שניהם שריריים, יהירים, שבעי רצון.
“לחיים, הגבר! הדירה ניצלה?”, כרך רונן יד סביב כתפו, מושיט לו ערק.
“קפצה החוצה מהדירה שלי כמו ילדה טובה. שלחתי אותה להתאוורר בכפור”, גיחך דניאל, גומע את הערק ונשטף חמימות בטוחה. הוא סיפר הכל על עורך הדין, על פניה המעוותות, על החושך בשולי הדרך, על שפת הגוף שלה. צחק, תיבל בפרטים עוקצניים.
חבריו צחקו בקריאות עידוד: “כל הכבוד, דני! נשות תל אביב מתהפכות מדי יום על גברים, מחפשות מזונות ודירות! צריך להעמיד דברים במקום”. הם התבשלו בסאונה, שתו וויסקי, הזמינו סטייקים, התבדחו על נשים ומה מצופה מהן. דניאל הרגיש על גג העולם. הוא דאג לחשב הכל, ניצח. החיים מחייכים.
אך איפשהו בפנים, מתחת לשכבות האגו והאלכוהול, משהו התעורר. הבזק מבטה של ענת רגע לפני המכה. לא פחד. משהו אחר. ריקנות. כאילו הלכה מזמן, לפני שהושלכה החוצה. הנער קטע את המחשבה, מזג עוד משקה. הערב היהש לו.
הבילוי נגמר סמוך לשלוש בלילה. דניאל, שיכור, חזר לביתו ביתו בלבד, אשר סוף סוף רשום על שמו בלבד. הושיט את המפתח ביד רועדת, פתח את הדלת, הדליק את האור בכניסה.
ומילים נעתקו מפיו.
הדירה הייתה מסודרת להפליא. אך זה היה סדר של בית קברות. כל תו לקיומה של ענת נעלם. התמונות שצילמה, כריות הרקמה שהכינה, ספריה, עציצי הסיגליות שהייתה כה גאה בהם הכל איננו. לא זה היה המבעית מכל.
היא הסירה את כל מה שהיה שייך לה, ובהכרח הסירה גם את כל מה שבחרה, קנתה או העבירה הביתה בשביל החיים המשותפים. חלון הסלון היה חשוף וילונותיה, אותם בחרה במשך חצי שנה בגווני ורדרד דהוי, נעלמו, ובפינות הקיר ניכרו סימני אבק וצלקות מסמרים. כל הצנצנות של התבלינים שלה, מערך הסכינים, כלי הקרמיקה הכל נעלם ממדפי המטבח. אפילו מתקן המגבות הפשוט הוסר ונלקח; רק בורג חלוד נשאר אחריו.
הוא שוטט בכבדות בדירה. בחדר השינה, הצד שלה היה חשוף, ללא שידה, בלי כריות שבחרה עבורו. חדר האמבטיה ריק, מברשת שיניים לא נותרה, לא שמפו, לא גומייה לשיער על הברז, לא חלוק. אפילו שטיח הרגליים איננו.
הוא ישב על רצפת הסלון הקרה, חסר אונים. הדירה דמתה לקבר. ריקה. לא בחפצים ריקה בנשמה, בחום, באינטימיות. שבע שנים והתוצאה: קופסת בטון עם חלונות בנשמה. ככה היא מחקה אותו. מחקה את העבר המשותף.
אז נזכר במבטה האחרון. לא כאב, לא בקשה לרחמים קור החישוב. כמו שלו. היא לא התכוונה להישאר ולגסוס בכפור. היא העניקה לו את תשוקתו מחזה החולשה; ובזמן שהוא חגג עם חבריו, שבה לדירה, אספה את חפציה, מחקה כל זכר לה ויצאה מבלי להסתובב לאחור.
בזעם קם, הלם בקיר, “מנוולת!” זעק, והשתיקה בלעה אותו. שלף נייד רצה להתקשר, לאיים, אבל המספר שלה כבר חסום. כבר אין לו למי להתקשר. ומה בכלל יגיד? “תחזירי לי את הווילון?”
נעמד מול החלון. למטה תל אביב התפשטה לאופק. היא נמצאת שם איפשהו אולי אצל חברה, אולי כבר עם שותפה וילון חדש, על המשכורת הקטנה. אצל ענת בטוח חמים. אצלו אצלו קור, לא של שלג של ריק, של בדידות.
הוא היה מתוכנן. חישב כל פרט. רק שכח לחשב מה יגבה ממנו אובדן הנשמה של הבית. קיבל את הדירה. כל מטר שלו. אבל כל מטר נעץ בו צינה איומה, חורכת.
דניאל נשאר אל החלון, בוהה בחלל השחור שהשתקף בזגוגית. אחר הסתובב לאיטו אל המטבח לחפש דרינק נוסף אך אפילו כלי שתייה לא נותר; נשאר לו הכוס הישנה ההיא, “לאבא מספר 1”, מהעבודה. שתה מהבקבוק, יושב על הרצפה הקרה, שומע רק את הדממה שבדירה הדירה הריקה, שלו, ורק שלו.
ובחוץ, בשקט שלא נגמר, המשיך השלג לרדת.
