תקשיבי, אני חייבת לספר לך מה קרה לנועה, מהתקופה הזאת עם גיא, בעלה. זה סיפור שחורף, כזה שבא לך לשים טרנינג ולהישאר מתחת לפוך רק מלהקשיב. תדמייני כל תל אביב מתכסה בלבן, שלג שמצטבר אפילו באבן גבירול, כאילו זה קיבוץ בגליל, לא בירת גוש דן. הג’יפ שלהם, שחור, החליק כזה בשדרות ירושלים, והלב של נועה התרסק לה עוד לפני שהתחיל היום.
נועה החזיקה את הטלפון ביד, מזיעה שם על הכסא לידה, ודיברה עם עו”ד שלה. תראי, נועה, הוא מסביר לה, נכס שנרכש לפני הנישואים נשאר שלו. את יכולה לגור בו עוד עשרים שנה, זה לא משנה. והיא שומעת אותו, אבל בינתיים כל מה שמעסיק אותה זה איך שבע שנים היא הפכה דירת בטון במרכז לקריה של חמימות וילונות, כריות כתומות שבחרה בשוק הפשפשים, פרחי עדן על האדן. לפחות היא באמת ניסתה.
זה לא הייתה הפעם הראשונה שגיא העלים עין, או לילה שלם; רק בפעם הזאת היא קלטה סימון שפתון באדום יין, והודעות לב מבנות עם שמות שהיא לא זיהתה. אז פתאום גיא, שחשבתי פעם שאפשר לסמוך עליו, פורץ אליה מההגה עם איזו שמחה מרושעת: נו, מה אמר לך עורך הדין שלך? את לא באמת חשבת שתקבלי חצי דירה, נכון?
היא לא התווכחה. רק ענתה, הדירה שלך. נשארת לך. לי לא נשאר כלום. והוא סיפק סימפוניה של חישובים קרים, כמו רואה חשבון של תקנות בירוקרטיות: בחיים לא אכניס מישהי על שמי, שתצא ותספר בדיחות.
היא הבינה גיא לא סתם לא אהב אותה. הוא אפילו כעס עליה. כל השנים הללו הוא ראה בה מישהי שבאה-והולכת. ברגע, כמו חתול רחוב.
הכול חישבת מראש, היא אמרה, הקול שלה חלש כזה, כמו הדהוד.
הוא הרים גבה מהולה ביהירות: בטח, צריך לחשוב קדימה, נועה. אחרת כולך יוצאת פראיירית. חיית על חשבוני תודי על זה.
הקור ששטף אותה באותו רגע היה אחר. איזו חשיבה קרה ופשוטה. וזהו, היא הבינה שמעכשיו הכול נקי בלי התפשרויות, בלי רחמים. קח אותי לדירה, תן לי לארוז ולהיעלם. והוא? צחק בציניות: איזה בית? זה לא הבית שלך. האמת, מצאתי לך כבר מקום אחר תראי.
בלי להתריע, הוא גלש עם הג’יפ לשולי איילון, ממש אחרי מחלף לה גרדיה. הכול היה ריק, רק שלג קר על האספלט והאורות של המשאיות.
צאי את צריכה להירגע, לחשוב על החיים שלך.
היא נלחצה: אתה השתגעת? מינוס חמש בחוץ, ואני עם כפכפים!
אמרתי לצאת! הוא צרח. כבר לא אותו קול בטוח של פעם, אלא גס, מפחיד. היא ניסתה להתנגד, אבל הוא תקף אותה, והאגרוף עם הטבעת הירקרקה פגע לה ברקה. עפה מבעד לדלת, על הקרח, פוגעת בברך בגדר.
הג’יפ עזב בשאגה, משאיר שובל של שלג ואבק על הפנים שלה. פתאום הרי רמת גן נראו כמו נמל אשדוד קרים וריקים. היא שכבה, המומה, מנסה להחזיק את הדמעות אבל לאט לאט קמה, פצועה. נעלי הבית הדקות שלה כבר לא סיננו את הכפור של הלילה.
היא ניסתה להדליק את הסלולרי מת. המטען, נשאר אצלו. הכביש שקט, אף אחד לא בולם בשביל דמות קטנה.
ואז אחרת תפסה אותה: הוא לא רוצה שתמות, רק שתקפא; שתדע איפה היא עומדת. היא ידעה שהוא הלך לחגוג עם חברים, מתפנן בספא באיזו וילה ברמת השרון, עם החברה שלו: תומר, דורי חבורה שמניירית, מלאי ביטחון עצמי.
אז, קיבלת הכול? צחק תומר, מחזיק לו עראק.
גיא עונה: העליתי אותה על השוליים של אלוף שדה שתטבע בשלג. שתבין את המסר. כולם צוחקים, מזמינים בשר, שותים, מגחכים על נשים שבימינו רק רוצות ירושה או דמי מזונות. לפחות כך גיא הרגיש האלוף של פתח תקווה.
אבל בלב, ממש מתחת לשיכרות, משהו צרב אותו. הוא נזכר במבט שלה לפני שטרק לה את הדלת על הפרצוף. לא פחד משהו אחר. ריק. כאילו הלב שלה התנתק ממזמן, ונשאר לו רק הבור הזה בג’יפ.
הלילה נגמר, וגיא חזר בבוקר, מתנדנד מהשיכרות, לדירה שהוא חשב שסוף סוף חזרה להיות שלו. פותח את הדלת, מדליק אור ופתאום הלם.
הכול היה ריק, דומֵם לחלוטין. לא היו יותר התמונות שלה מחדר השינה, לא הכריות המצחיקות עם הפייטים, לא הספרים הישנים על המדף, אפילו לא הסחלב שקנתה באיקאה. המטבח רק הכלים הרגילים, אבל כל קופסאות התבלינים, קרש החיתוך האהוב עליה, הכלים מקרמיקה הכול איננו. אפילו את מעמד הנייר סופג היא לקחה!
כל הדברים שהביאה הסירה. הסלון נראה כמו אתר בנייה. הווילונות שירדה איתי לעשות עליהם סיבוב איננו. אפילו את חצי מהכריות שלו היא לקחה. בפינה פינה ריקה, יורדת עליו כמו ריקבון. רק כורסא אחת פצועה וגלימה של ריח קר.
ואיכשהו גיא התיישב באמצע ולפתע הבין הדירה שלו זכתה באמת. שלו, מאה אחוז. כל מטר עבשו לו את הלב. הבית קפא, כמו הלילה ההוא על הכביש. מה שנשאר לו זה רק הריק, בלי חום, בלי חיים.
ענה לעצמו בקללה, רץ לטלפון, לנסות לצרוח עליה, לדרוש להחזיר את הווילונות, אבל חסום אפילו מספר חדש לא היה לו ממנה. נשאר לו רק גג לבן-מרצפות, ריק, והכוס הסדוק שלו לאבא מספר 1 שגנב פעם מהמשרד.
נועה בטח כבר במקום אחר אצל חברה, אולי סידרה חדרון בדירה ברוטשילד על השכר של המורות. בטח אצלה כבר שוב חם בפנים, עם הווילונות והעציצים שנטעה. אבל בדירה שלו, שנשארה שלו, קר. קררר. לא שלג קור של חוסר חיים, קור שמכרסם מבפנים. חשב על הכול אבל לא חשב שאיבוד הבית יבוא מהריקנות הזאת שאינה יודעת רחמים. בחוץ שלג מתמיד, שקט, כזה שרק מזכיר כמה אין לאן לחזור.
