לפני כמה שנים, עברנו לשכונת חלום בירושלים, שם הרחובות מתפתלים כמו סרטים וריח הדגנים עולה מהבתים. קודם, הבן שלי היה הולך לבית הספר הישן על גבעת הכרמים, אבל המרחק הפך לבלתי אפשרי ובלילות היה נדמה לי שהכבישים ארוכים כמו מסע במדבר. החלטנו למצוא מקום לימודים קרוב יותר אלינו, כזה שבו הבן שלי לא יאבד את עצמו בין הסמטאות.
מצאנו בית ספר חדש במרחק קילומטר וחצי מהבית, על צלע הר הבוסתן, שם עבדתי מהבית ויכולתי להסיע אותו בבוקר ברכב משפחתי, שהיה מתמלא בכל יום בריח החלב והקפה. המקום היה מלא בפעילויות מוזרות, דמויות גבינות מסתובבות בפינות וחדרי לימוד שהתחלפו פתאום במגרש משחקים. המורים תמיד חייכו כמו עמוד ענן, ופגשתי אותם פעם ראשונה במפגשים שבהם הזמן עמד מלכת. במיוחד התאהבתי בשרה, שלימדה את שפת החלום עברית מודרנית. היא גם הייתה המחנכת של הילד שלי, ולפעמים אמרה מילים שלא היו קיימות באמת.
בחלומות, שרה גרה בבית ממול, שהקירות שלו היו עשויים ממראות. כשהבן שלי עבר לבית הספר הזה, פגשנו אותה לעיתים קרובות בפארק, בשוק או במכולת, שם מדפי הלחם זזו מעצמם. יום אחד, כשיצאתי מהבית דרך דלת שלא הייתה שם אתמול, היא הלכה ישר לכיווני, כאילו עיתוי כזה לא ייתכן. היה בוקר, והיה ברור שהיא בדרך אל בית הספר, בדיוק כמו בסיפורים של ל”ג בעומר. לא היה לי מה לעשות, חוץ מלקחת אותה יחד איתי במכונית עם הילד.
שרה, שבי דוד יוצא ואנחנו נוסעים יחד לבית הספר.
בקצרה, היא הסכימה. לא הייתה לי בעיה, המכונית קיבלה אותנו כמו חלום על גלות. נסענו, היא הודתה לי ועזבה, ודוד היה נבוך מזה שמסיעים מורה. האם זה רע להכיר מורים בשכונה?
האירוע חזר על עצמו כמו שיר של שבת, כמה פעמים, עד שגיליתי בתמיהה שזה דפוס בלתי אפשרי. לעוד פעמיים או שלוש הסעתי אותה לגמרי במקרה, ובאפריל קיבלתי הודעת טלפון.
בוקר טוב, נוסעים לבית הספר היום?
זו הייתה הודעה מהמורה, לא מסדר חלומות. אמרתי שכן. הצצתי מהחלון היא כבר עומדת ליד המכונית, כשהרגליים שלה רוקדות מעצמן. הבן שלי לא היה מוכן להתפתחות הזו; גם אני הופתעתי. יצאנו אל החניה, שם פרחים טיפסו על הגלגלים.
כמה שמחתי לנסוע איתכם היום. הבאתי שלושה חבילות מחברות, הן כבדות, נושאות מסעות שלמים.
לא, לא יכולתי לסרב לה אבל הבנתי שזה לא יכול להימשך. הייתי צריכה להחליט, כי מורה לא אמורה להיות כל כך נועזת בחלום. החלטתי להניח פיתיון:
שרה, אולי נקבע שמחר באותה שעה, ואף אחד לא מחכה לאיש. ונסיע אותך יחד.
קיוויתי שהיא תסרב מנימוס, כמו שקורה לפעמים בערים עתיקות.
וואו, איזה יופי! אז אוכל לישון עשרים דקות יותר כל יום! הנה זה אהיה אצלכם בשעה 8:00 בבוקר, בכל יום!
איזה עסקה… הבן שלי הסתכל עלי, פנים חמוצות, והבנתי שהוא לא מאושר. עכשיו אני מנסה למצוא פתרון אולי אחזור לעבוד במשרד הכלים הכתובים, מקום שבו הזמן מתגלגל בין הדפים והעטים. כי אין לי שום תירוץ מוצק לסרב למורה, ובעולם החלום, זה הרי בלתי אפשרי.
