לא סתם שכנים
בשכונה קטנה במושב בגליל, שם הרחובות טובעים בקיץ בירוק ובסתיו בזהב של עלים, גרו שכנים שתי משפחות. תמיד היו ביניהם יחסים חמים, עוזרים זה לזה כשצריך. הילדים שלהם כבר גדלו, עזבו ונסעו לתל אביב.
ואז קרה שאשתו של אלון הלכה לעולמה. בבוקר מוקדם, עוד לפני הזריחה, רץ אלון לבית של השכנים רועי ונעמה ודפק בחוזקה על החלון.
“מה קרה?” רועי התפרץ החוצה, בקושי הספיק לנעול נעליים, ונעמה בעקבותיו, שמה סוודר על הכתפיים.
“נעמי שלי… נעמי…” פרץ אלון בבכי והתיישב על המדרגות. האוויר הרטוב של סתיו צינה את הלילה.
“מה קרה לה נעמי?” רועי תפס אותו בכתף. “לקחת רופא? להזעיק אמבולנס?”
“לא צריך… נעמי שלי נפטרה,” מלמל אלון בעצב.
השכנים תמכו באלון, עד שבנו עם אשתו באו מהעיר. הם לא השאירו אותו לבד. נעמה דאגה לו, נתנה כדורים להרגעה. אחרי ההלוויה גם לא עזבו אותו הזמינו כל ערב לארוחת ערב, רועי שיחק איתו שחמט כל ערב.
חצי שנה עברה. אלון התאושש, התרגל להיות לבד, למד לנהל משק בית לבד לבשל, לכבס, לנקות. הבן ומשפחתו ביקרו מדי פעם.
בערב של קיץ, אלון יושב בחצר של רועי, משחקים שחמט בשקט. פתאום רועי נוטה הצידה, ואלון בקושי מספיק לתפוס אותו. “רועי, מה קרה?” מנסה להקים אותו, אבל רועי לא מגיב. “נעמה!” צועק אלון, הורדת הבית שומעת אותו, יוצאת עם צלחת מלאת מלפפונים מהמטבח.
כשראתה, הצלחת נשמטה מידה. רצה לבעלה. רועי מת במקום, אחר-כך הרופא אמר התקף לב.
“איך זה קרה,” בכתה נעמה, “הוא אף פעם לא התלונן על הלב.”
עכשיו היה זה אלון שתמך בנעמה. בנה ובתה הגיעו מרחוק, ארגנו הלוויה, ואז חזרו לעיר. נעמה נשארה לבד עם השקט בבית. ביום עוד היה קל: אלון היה בא, עוזר במה שצריך, אבל הלילות היו קשים, בלי שינה, עם המחשבות שלא נפסקות…
הזמן עובר. נעמה חזרה לעצמה, מדי פעם הילדים והנכדים מגיעים לבקר. אלון ונעמה שניהם כבר פנסיונרים תומכים אחד בשני. אלון כל חייו לימד היסטוריה בתיכון הקרוב, נעמה עבדה בספריה שבמושב.
החיים ממשיכים. הגיע הסתיו. כל בוקר אלון יוצא עם מטאטא לחצר, מטאטא את עלי השלכת הצהובים-חומים, עובר גם אל נעמה, אבל הרוח שוב מביאה עלים מהרחוב. הוא לא התייאש עובר בגדר שלה ומטאטא גם אצלה. אצלה, לעומת זאת, יש פחות עלים.
נעמה הסתכלה עליו מהחלון, מחייכת.
“אלון, עד מתי תמשיך להילחם בסתיו?” צעקה מהחלון, “כולם יודעים שאתה האיש היחיד שמתחיל עם העלים כל בוקר.”
הוא חייך אליה.
“אם נחכה שהעלים יעלמו לבד, העולם יתמלא בבלגן,” ענה, “צריך להרים אותם, זו עבודה שלי עכשיו.”
“אבל העלים הכתומים יפים… תראה איך הם זוהרים,” לא ויתרה.
“יפים אבל חלקים, אפשר להחליק ולהפול,” רטן בחיוך, וחזר למלאכתו.
פנה בגדר, ניגש לבית של נעמה. פתחה את הדלת, יצאה החוצה עם שתי כוסות בידיים.
“אלון, מספיק, שב איתי רגע, נשתה תה עם דבש,” שמה את הכוסות על השולחן בגינה וישבה על הספסל, אלון התיישב מולה.
“למה היום עם דבש? תמיד מוסיפים לימון,” תהה.
“היום קריר, צריך להתחמם מבפנים,” חייכה.
“מתוק מדי, בגילנו צריך להיזהר מהסוכר,” רטן שוב.
“שתה, אל תתווכח. אנחנו לא כל יום שותים כזה תה.”
“יאללה, בסדר.”
“אתמול הנכד שלי דורון התקשר, שאל ‘סבתא, למה את לא עוברת לתל אביב? בואי אלינו.'”
“ומה ענית?”
“עכשיו אני לא לבד, יש לי חבר,” הביטה בו בחיוך.
אלון לגם מהתה, מחביא חיוך.
“צדקת, למרות שחבר זה קצת פשוט…”
“איך היית מגדיר?”
“שותף לקרב נגד עלי הסתיו!” צחק, וגם נעמה לא יכלה להתאפק.
פעם אחת אלון כבר גמר לטאטא בחצר של נעמה, והיא לא נראית בחלון. דאג לה מאוד היא תמיד בוקר אומרת לו שלום. עלה במדרגות, דפק בדלת, חיכה. בסוף פתחה דלת, מחזיקה בקיר, עטופה בשמיכה משובצת.
“נו… מה קורה? בואי, אעזור לך,” אחז בידה, הוביל אותה פנימה, הושיב בכורסה וכיסה.
הביטה בו אף, אדום, עיניים עייפות.
“נראה שנדבקת בשפעת…”
“מי עכשיו יביא לי תה?”
אלון פשט את המעיל, תלה על המתלה.
“יש לך תרופות?”
“על השידה…”
הציץ. “וזהו? אני קופץ לבית מרקחת כבר חוזר.”
“אולי לא צריך… אעבור עם מה שיש לי…” מלמלה חלושות.
“צריך,” ענה בתקיפות, ויצא.
תוך דקות חזר עם שקית תרופות ותרנגולת מפולחת מהמכולת. היא נרדמה בינתיים בכורסה.
כשהתעוררה, הריחה ריח מרק עוף מהמטבח.
“וואו, אלון, אתה גם יודע לבשל?” חייכה, אף שידעה שהוא מכין לעצמו ארוחות.
“ברור, והעיקר בזמן אמת צריך לדעת הכל,” הניח לה קערת מרק, עזר לה לשבת לשולחן.
טעמה, עצמה עיניים בהנאה.
“פשוט תענוג… תודה…”
“לבריאות. כי מי עכשיו ינצח את העלים? יהיה לי משעמם,” ניסה להסתיר חיוך.
“טוב, שותף לקרב, אני מבטיחה להחלים,” הבטיחה ברצינות.
כעבור שבוע, נעמה הבריאה, קורנת וחיוך על השפתיים. לראשונה מזה זמן הלכו יחד לטיול בפארק הקטן ליד הנחל. היה זה כמובן רעיון של אלון.
“די לשבת בבית! צריך לטייל קצת!” הציע, והיא הסכימה.
העלים חרקו מתחת לרגליים, השמש החמימה הוסיפה אווירה נעימה.
“אתה יודע, אלון, סתיו הוא זמן יפה, אני אוהבת אותו,” אמרה.
“מסכים לגמרי במיוחד בחברה טובה,” השיב.
נעמה אחזה בידו, הלכו לאט לאורך השביל בין העלים, משאירים שני שבילים אחריהם. שוחחו, צחקו מזמן כבר לא רק שכנים.
ביום אחר, אלון נכנס לנעמה עם בקשה משונה.
“צריך עזרה…”
“באיזו בעיה?”
“הסתכלתי בספריה שלי אין לי אף ספר על גידול קקטוסים.”
“קקטוסים? אין לך קקטוסים,” התפלאה.
“לא היה, עד היום,” שלף מאחוריו עציץ קטן עם קקטוס. “קניתי בשבילך!”
“מה, ועכשיו אני אמורה לדעת הכל?”
“אבל את ספרנית בטוח תמצאי ספר עבורך.”
“אם הוא יפרח, תקנה לי גלידה,” אמרה, לוקחת את העציץ.
“סגור.”
כעבור שבוע, חורף ירד. שלג ראשון כיסה את השכונה. אלון הגיע, שוב ביד מוסתרת מאחורי הגב.
“מה שוב הבאת?” שאלה, ראתה שמסמיק.
“נעמה, חשבתי על זה רבות… אולי תסכימי… שנתחתן? שאשאר פה לתמיד?” שלף זר ורדים אדומים. פניה הסמיקו.
“אלון… למה לקח לך כל כך הרבה זמן?”
“פחדתי, שלא תסכימי… אז מה את אומרת?”
“מסכימה, כמובן. התרגלתי אליך, כשאתה לא פה קשה לי. וגם עם כזה זר מי תסרב?”
את החורף עברו יחד. באביב, יום אחד נעמה קראה בהתרגשות: “אלון, הקקטוס פרח! עכשיו אתה חייב גלידה!”
“לא ייאמן… היום הולכים לקנות. הבטחה זה הבטחה!”
יצאו לרחוב, דנים אם לקנות גלידת אסקימו או וופל עם פיסטוק. אלון הביט לשמיים, שמש אביב חמימה לצידם, חייך.
“למה אתה כל כך שמח?” שאלה נעמה וצחקה גם.
“סתם… נראה לי שאנחנו צוות טוב.”
“נכון, צוות לא רע בכלל,” ענתה בשקט.
הלכו זה לצד זו כבר לא סתם שכנים, אלא שני אנשים שמצאו זה את זו בין עלי שלכת, חורף מושלג ושמש של אביב. כי ביחד הבדידות כבר לא קיימת.
