החבר שלי אומר לי שהוא אוהב אותי, אבל אף פעם לא בחר בי: שלוש שנים של אהבה בסתר, הבטחות שבורות ותקווה …

החבר שלי תמיד אומר לי שהוא אוהב אותי, אבל איכשהו אף פעם לא בוחר בי.
שלוש שנים אנחנו ככה. שלוש שנים של מפגשים בסתר. שלוש שנים עם אותן הבטחות ממוחזרות. שלוש שנים של זוגיות שמתקיימת רק כשאשתו לא בסביבה.
לא נכנסתי לזה בידיעה שהוא נשוי. לקח לי כמה חודשים להבין את האמת שהם עדיין חיים יחד כמו כל זוג נורמלי. אבל בשלב הזה כבר הייתי עמוק בפנים, רגשית.
מההתחלה הכל אצלנו היה על תנאי. היינו נפגשים רק בימים מוגדרים, בשעות ידועות מראש, ותמיד במקומות שעוד לא גילו אותנו. הוא אף פעם לא נשאר לישון. אף פעם לא נסענו יחד לטייל באילת או תל אביב. אני אף פעם לא יכולה להעלות תמונה לאינסטגרם. אפילו לא איזו רמיזה.
אם כתבתי לו בלילה והוא לא ענה היה לי ברור למה.
אם נעלם בשישי-שבת הבנתי את הרמז.
החיים האמיתיים שלו התנהלו בכלל במקום אחר. אני ביליתי את הזמן באזורים המתים שנשארו לי בין לבין.
כל כך הרבה פעמים שאלתי אותו ישירות אם יעזוב את אשתו. ברוגע, בבגרות. תמיד אותה תשובה “כן, אבל לא עכשיו”. מחכה לרגע הנכון. לא קל, יש לו סידורים. היא תלויה בו. הוא לא רוצה לפגוע בה, מסכן. שמעתי את זה כל כך הרבה, שכבר פיתחתי אלרגיה. כל פעם היה לו תירוץ טרי. מועד סיום חדש. תקווה חדשה.
אני הייתי זו שהתפשרה.
שיניתי תוכניות. ויתרתי על בילויים. למדתי לשאול כמה שפחות שאלות כדי לא להיכנס לריבים. כשהוא נסע איתה, שתקתי. כשחגג לה איתה יום נישואין, העמדתי פנים שהכל בסדר. כשהגיע אליי אחרי ריב איתה אני זו שניחמתי.
אני זו שהקשיבה.
שהבינה.
שהמתינה.
ובכל זאת, אף פעם לא הייתי הבחירה.
היו רגעים שהייתי בטוחה שהפעם זהו אני קמה והולכת. פעם אחת הוא אפילו אמר שכבר דיבר עם עורך דין. אני שוב סיפרתי לו שאני לא מאושרת. שוב חיפשתי דירה חדשה, שוב התפללתי, שוב שמתי את הלב על השולחן.
אבל איכשהו תמיד קרה משהו עבודה, משפחה, כסף, עוד לא הזמן.
ונתקעתי. קפואה בתוך סיפור שלא זז לשום מקום.
והעולם שלי בינתיים המשיך לרוץ.
החברות מתחתנות. עוברות דירה. בונות חיים.
אני? שיקרתי. אמרתי שאני פנויה. או שיש לי משהו שהוא ללא הגדרות. לא יכולתי לספר את האמת, כי ידעתי איך זה נשמע. ידעתי מה יגידו. ובכל זאת נשארתי. לא כי אני תמימה. אולי כי אני אוהבת אותו. או כי חשבתי שאני אוהבת. לפעמים אני כבר לא יודעת.
החלק הכי כואב? זה לא שהוא לא עזב את אשתו.
הכי כואב שהוא אף פעם לא עמד לצידי.
אם היא הייתה חושדת הוא התרחק ממני.
אם היה מתוח אצלם בבית אני נעלמתי.
אם היה צריך לבחור בין להגיד לי שלום ברחוב, או לצאת בסדר בעיניה היא תמיד זכתה.
אני מעולם לא הייתי בחירה.
הייתי הפתרון לגיבוי. מישהי שאפשר להשאיר בהולד.
אני עדיין שם. אבל אני כבר לא אותה בחורה.
אני רוצה אותו, אבל עייפה.
עייפה מלסלוח.
עייפה מלהבין.
עייפה מלהסתפק בפירורים של זמן ואהבה.
אני צריכה עצה כדי להחליט סופית.
קרה למישהי עוד מישהי דבר כזה?
מה הייתם אומרים לאישה הזאת לו הייתה עומדת אצלכם בסלון?