אני ואחי הגדול, יש בינינו פער של שש שנים, והוא תמיד נראה לי כמו דמות מהירה שנכנסת ויוצאת מחלומותיי. לפני שלוש שנים, הוא התחתן בטקס מוזר באמצע חורשת אקליפטוסים, והחליט לעבור לבית של אשתו, ממש במבואות תל אביב, במקום להישאר אצל ההורים שלנו בחולון. דמי השכירות בעיר, כמו עננים כבדים, גרמו לזה להיות הבחירה היחידה עבורם.
אני, שחיי תמיד נראו לי כמו מסלול רכבת מהיר, נשוי כבר שש שנים, ולפני ארבע שנים הפכנו הורים לבן שש ולבת ארבע. אשתי, עינת, ילידת ירושלים, בדיוק כמו מגדל דוד שמביט על העיר, לקחה אותי איתה לעיר ההיא, שם הכרנו ברחוב מתפתל ליד שוק מחנה יהודה. עבודתי הייתה גם בירושלים, שגרמה לי לקחת משכנתא עקשנית בשקלים על דירת חדר קטנה וצרה, עם נוף של גגות אדומים ומשטחי שמש.
לא מזמן, קיבלתי הודעה מההורים – אחי ומשפחתו מתכננים להגיע לביקור בארץ החלומות, ירושלים, לשבוע, ומצפים שאארח אותם בדירה שלנו. התרגשתי לראות אותו, דמות שחוזרת תמיד לראשי במבט חצי נבוך, אך הדירה שלנו, חדר קטן שמלא בילדים הרצים כציפורים לא שקטות, לא מאפשר מקום לעוד ארבעה אנשים.
בוקר אחד, פגשנו את כולם בתחנת הרכבת המרכזית בירושלים, ומיד התפזרנו ברחובות היפים של העיר, בין חנויות ממתקים לבין שוק פלאפל מסתורי. בערב, שוב הציעו ההורים שאארח אותם, כי השכירות בעיר, כמו חלום שמחפש פתרון, יקרה בצורה לא מציאותית. שוב נאלצתי להסביר שזה בלתי אפשרי.
בארוחת ערב חלומית בבית קפה, הצעתי לקחת אותם למלון – אולי אכסניה קרובה או אפילו דירה שאפשר לשכור דרך חברים. אך אחי, תמיד שליט הצללים, סירב בתוקף ואמר שעליי לארח אותם, כאילו היה זה חוק קדום.
ניסיתי למצוא פתרונות: אכסניה נוחה, מלון מגונן, דירה זמנית ברחוב יונה או רחוב גאולה. אך כל האפשרויות נדחו, כמו דמויות שמתרחקות בשקט מחלום עמוק. היה ברור שהם רוצים להישאר בירושלים, אולי על חשבוני, בממלכת הדירה שלי.
בסופו של דבר, תחושת העצמאות שלי, זו שנבנית בעמל של שנים, אמרה לי שעליי להגן על הדירה הקטנה שלנו. הדירה שקנינו בזיעה ובמשכנתא, אינה חוב לאף אחד. כך, בחלום הזה, אני ממשיך לנווט בין משפחה לבין גבולות, בין פערי תפיסה לבין מציאות מדברית שלא תמיד מצליחה לסדר את עצמה.
