דבורה, השתגעת על סף הגיל השלישי? הנכדים שלך כבר בכיתה ג’, מה פתאום חתונה עכשיו? אלה המילים ששמעתי מאחותי כשסיפרתי לה שאני עומדת להתחתן.
חשבתי לעצמי, למה לדחות? בעוד שבוע אני ואליה נרשמים ברבנות, כדאי ליידע את אחותי. ברור שהיא לא תבוא לטקס, אנחנו גרות בשני קצוות הארץ. וגם לא תכננו מסיבת חתונה רועשת עם קריאות “מרים כוסית!”, בגיל שישים כבר אין בזה צורך. נציין ברוגע, רק שנינו ביחד.
אפשר היה לוותר על חתימה בכלל, אבל אליה התעקש. הוא ג’נטלמן אמיתי: פותח בפניי את דלת הכניסה, מושיט לי יד כשאני יורדת מהמכונית, עוזר לי במעיל. אין מצב שישאר בלי טבעת ובלי חתימה בתעודות. ככה אמר: “מה אני, בחור צעיר? אני רוצה קשר אמיתי”. בשבילי, אליה באמת נראה לי כמו בחור, גם אם השיער שלו אפור. בעבודה שלו מעריכים אותו מאוד, כולם פונים אליו בשמו המלא אליהו בן אריה. שם הוא אחר לגמרי: רציני, קשוח, אבל כשאני בסביבה הוא חוזר להיות בן עשרים, מסתובב איתי ברחובות, מרים אותי בזרועותיו. מצחיק אותי, אבל גם קצת מביך. אני לוחשת: “אנשים מסתכלים!” והוא משיב: “איזה אנשים? לא מעניין אותי שום דבר חוץ ממך”. וכשאנחנו יחד, באמת נעלם כל העולם.
אבל יש לי עוד אחות, נועה, שאני חייבת לשתף אותה. פחדתי שתגיב בביקורת כמו רבים, אבל הכי רציתי את התמיכה שלה. בסוף אזרתי אומץ והתקשרתי.
דבורי-י-יה, היא משכה לי בצחוק כשהבינה שאני מתחתנת רק שנה עברה מאז קברנו את גדעון, וכבר מצאת לו מחליף?! ידעתי שאפתיע אותה, אבל לא חשבתי שתכעס בגלל בעלי המנוח.
נועה, אני זוכרת, קטעתי אותה. אבל מי קבע חוקים כאלה? יכולה לתת לי מספר? מתי בעצם מותר לי שוב להיות מאושרת מבלי להיות מושמצת?
נועה חשבה רגע:
בשביל הנימוס, כדאי שתחכי לפחות חמש שנים.
אז אני אמורה להגיד לאליה: תמתין לי חמש שנים, בינתיים אשב בבית עם בגדים שחורים?
נועה שתקה.
ומה זה ייתן? המשכתי. גם אחרי חמש שנים, תמיד ימצאו כאלה שיהנו לרכל, אבל מבחינתי זה ממש לא מעניין אותי. הדעה שלך דווקא כן חשובה לי, ואם את מתעקשת, אבטל את הכל.
לא רוצה להיות אחראית, אז תתחתנו כבר מחר! פשוט תדעי שאני לא מבינה אותך ולא תומכת. תמיד היית עם הראש בעננים לא תיארתי לעצמי שבסוף תשתגעי. יש גבול, דבי, לפחות עוד שנה תחכי.
אבל לא הסכמתי.
ואם יישאר לנו עם אליה רק עוד שנה אחת לחיות, מה אז?
נועה התחילה לבכות.
תעשי מה שנראה לך. לכולנו מגיע אושר, אבל את חיית חיים שלמים עם שמחה
צחקתי.
את באמת חושבת שהייתי מאושרת כל השנים האלה, נועה? גם אני חשבתי כך. עד עכשיו מבינה שהייתי כמו חמור עבודה. לא ידעתי שאפשר לחיות בחיוך אמיתי.
גדעון היה אדם טוב. גידלנו שתי בנות, עכשיו יש לי חמישה נכדים. כל החיים קידש את המשפחה, ואני קיבלתי את זה. עבדנו קשה למען הילדים, אחר כך בשביל הנכדים, אחר כך דאגנו שהכל מסודר לכולם. הכל היה מרוץ אחד אחרי פרנסה וביטחון, אף פעם לא עצרנו לנשום. כשהבת הבכורה התחתנה כבר הייתה לנו דירה, וגדעון החליט להתרחב, לקנות קרקע ליד באר שבע ולהקים בית לנכדים שיהיה להם איפה לרוץ.
פתאום, במקום מנוחה, לקחנו על עצמנו כל כך הרבה אחריות. הוא קנה כבשים, עבדנו מהנץ החמה עד חצות. השנה כולה היינו בחווה, לעיר כמעט שלא יצאנו. בקושי הצלחתי לדבר עם חברות הן סיפרו שמטיילות עם נכדים, הולכות לתיאטרון, ואני לא הספקתי אפילו לסופר.
קרה שישבנו בלי לחם כמה ימים, כי החיות חייבות אוכל, ואותנו זה כבול. מה שהחזיק אותנו לדעת שהילדים והנכדים לא יחסר להם דבר. הבכורה קנתה רכב, הקטנה עשתה שיפוץ בדירה, הנה לא סבלנו לשווא.
חברה ותיקה שבאה התפלאה לראות אותי:
דבורה, לא הכרתי אותך. חשבתי שאת חוגגת באוויר טוב, אבל את גמורה! למה את עושה את זה לעצמך?
אחרת אי אפשר. לילדים צריך לעזור, עניתי.
הילדים שלך מבוגרים, הגיע הזמן שתחשבי גם על עצמך.
לא הבנתי אז למה היא מתכוונת ב”לחיות עבור עצמי”. היום אני יודעת לישון עד שמרגישים צורך לקום, להסתובב חופשי בשוק, לצאת לקולנוע, לבריכה או לטפס עם אליה לחרמון. ואף אחד לא סובל מזה. הילדים מסתדרים, הנכדים לא רעבים. הכי חשוב לומדת לראות את העולם בעיניים חדשות.
פעם אספתי עלים בגינה וכעסתי על הלכלוך. היום אותם עלים עושים לי מצב רוח, זורקת אותם ברגליים בשביל, ושמחה כמו ילדה. התאהבתי בגשם כי לא צריכה למהר להכניס את העזים, רק לשבת בבית קפה חמימה, להביט בחוץ. עכשיו שימי לב לאילו השקיעות יש לנו, לעננים, לשלג שנשבר תחת הרגליים. אליה פתח לי עיניים.
אחרי שגדעון הלך לעולמו בפתאומיות מהתקף לב, איבדתי כיוון. הילדים מיד סגרו את החווה, מכרו את הנחלה והחזירו אותי לעיר. התעוררתי כל בוקר בשעה חמש, משוטטת בבית, תוהה מה לעשות.
אליה, שכן שלי וחבר של החתן, בא לעזור בהעברה, ולא חשב עליי בכלל. ראיתי שהוא מרחם עליי, ורק רצה שאצא מהדכאון. לקח אותי לטיול בפארק. ישבנו, הוא קנה גלידה, אחר כך הלכנו להאכיל ברווזים באגם. שנים גידלתי ברווזים ואף פעם לא היה לי דקה להביט בהם. וזה היה מדהים פתאום.
לא מאמינה שאפשר פשוט לעמוד ולבהות בברווזים, הודיתי. אצלי רק תדאגי להאכיל ולטפל, אף פעם לא התבוננתי בהם.
אליה חייך, תפס את ידי ואמר: דבי, חכי, יש עוד עולם שלם להכיר! תקבלי חיים חדשים.
והוא צדק. כמו ילדה נדהמת גיליתי את העולם מחדש, והוא כל כך טוב לי, שהחיים הישנים נראים כמו חלום אפור. פתאום התאהבתי באליה בקול שלו, בצחוק, במבט שלו. הבנתי שאני לא יכולה לחיות בלעדיו.
הבנות שלי התנגדו בתחילה, טענו שאני בוגדת בזיכרון של אבא. כאב לי, הרגשתי אשמה. לעומת זאת, הילדים של אליה שמחו מאוד סוף סוף אבא לא לבד. נשארה רק אחותי, ודחיתי את השיחה איתה שוב ושוב.
אז מתי אתם מתחתנים? שאלה נועה אחרי שיחה ארוכה.
ביום שישי הזה.
מה אגיד? שיהיה במזל, אמרה ביובש וניתקה.
ביום שישי קנינו, אני ואליה, כמה דברים טריים, לבשנו בגדים חגיגיים, הזמנו מונית ונסענו לרבנות ברמת גן. כשיוצאים מהמונית מי מחכה? הבנות שלי עם בני הזוג והנכדים, הילדים של אליה עם משפחותיהם, והכי חשוב נועה! היא למדה זר זר של ורדים לבנים, בוכה וצוחקת בו זמנית. נועה! לא האמנתי שבאת עד לכאן!
חייבת לדעת למי אני מוסרת אותך, ענתה לי בחיבוק.
בימים שנותרו עד החתונה, כולם דיברו ביניהם, תיאמו והזמינו מקום בבית קפה קטן.
השבוע חגגנו שנה לנשואין. אליה כבר נהיה חלק מהמשפחה. עד היום אני מתפלאת על המזל שנפל בחלקי אני מאושרת כל כך, וזה נראה לי חלום.
החיים לימדו אותי שאף פעם לא מאוחר לבחור באושר. אין גיל לאהבה, ואין מועד מסוים לחיות מחדש, אם רק פותחים את הלב.
