יש אישה שלמדתי איתה בבית הספר. נקרא לה עדי. עדי, אגב, תמיד הייתה הכוכבת. כשסיימה את בית הספר, המשיכה לאוניברסיטת תל אביב ולמדה משפטים. אחר כך החליטה ללמוד תואר נוסף משהו שקשור לכלכלה וניהול. באותה תקופה פגשתי שם בן, ובסוף גם התחתנתי איתו. הבן הזה עבד בהיי-טק, המשכורת שלו הייתה גדולה, והוא לא לחץ בכלל שעדי תצא לעבוד כך שהיא המשיכה ולמדה ברוגע.
אחרי שסיימה את התואר השני, עדי לא התחילה לעבוד, אלא נשארה בבית. כששאלו אותה החברות מהכיתה למה, היא ענתה שהיא מאושרת מהחיים בדיוק כמו שהם. עדי סיפרה שבעלה אוהב בית נקי ומסודר, ואם הייתה עובדת לא הייתה מספיקה לדאוג לזה. הוא היה נותן לה כל מה שלה היה חסר מספא בתל אביב ועד חוג פילאטיס בצפון.
כך עברו השנים. לפעמים, אומרת עדי, בעלה היה מעלה את עניין הילדים, אבל היא תמיד הסיטה את הנושא. עדי בכלל לא רצתה ילדים: היא דאגה לגזרה שלה, לבריאות שלה, ולזמן הפרטי שלה.
הנישואים נמשכו בערך שתים-עשרה שנה, ואז השניים החליטו להתגרש. עדי לא מספרת בדיוק מה קרה, ואני גם לא שואלת. הם נפרדו, והבעל, כמובן הפסיק לפרנס אותה.
עכשיו, מי שמשלם לה הוא אביה, שעדיין עובד באיזה משרד ברמת גן. אבל מה שהוא נותן לא מתקרב בכלל למה שהייתה רגילה. קשה מאוד להחזיק את סגנון החיים של עדי עם מה שהיא מקבלת. וכל הזמן אבא שלה אומר לה שכדאי לה להתחיל לעבוד. בסוף, היא כבר בת שלושים וחמש, אישה לגמרי בוגרת.
עדי פנתה לאנשים מהשכבה בבקשה לעזור לה למצוא עבודה. אחד מהחבר’ה פתח חנות נעליים בשרונה והציע לה לבוא להיות מנהלת מחסן. אבל עדי לא הסכימה איך היא עם תואר שני תעביר קרטונים?
מצחיק. אין לה ניסיון, למדה לפני המון שנים, ובכל זאת יש לה חלומות של בוסית עם משכורת גבוהה.
מה דעתכם? איזה תפקיד אפשר לקבל בארץ בגיל שלושים וחמש, אם אף פעם לא עבדת באמת? הכסף הולך וחולף, תל אביב מרגישה כמו ים חלומות שנשטף כל פעם בגל חדש, וקולות של קיץ ממלאים את החדר, ובתוך כל זה עדי לא מפסיקה להסתכל במראה.
