תקשיבי, היינו בשוק כשנועה שלנו הודיעה לנו שהיא עומדת להתחתן. היא בסך הכול בת 18! לא משנה מה ניסינו להגיד, לא הצלחנו לשכנע את נועה לוותר על הרעיון.
סבתא שלי, רבקה, ישר דאגה לברר:
נועה, את בהריון?
לא, סבתא.
החתן של נועה היה רק בשנתיים מבוגר ממנה. ישבנו לדבר על זה עם ההורים שלו וסיכמנו שהחופה תהיה אצלנו בבית. נועה לא הסכימה עם זה בכלל.
זה מיושן! בואו נעשה משהו קצת יותר מודרני.
רבנו על זה תקופה. בסוף הסכמנו לעשות את האירוע במסעדה. נועה קפצה ישר לאופציה הכי יקרה שיש. גם אנחנו וגם ההורים של החתן קצת נלחצנו מזה.
נועה התחילה לבכות:
מתחתנים פעם אחת בחיים!
אבל מה נעשה לקחנו הלוואה, וגם ההורים של החתן. קנינו לה טבעת יהלום בדיוק כמו שביקשה. ביחד, בחרנו לה שמלה מהממת.
רצינו לקחת אותה לרבנות באוטו הישן שלנו, אבל נועה כמובן לא הסכימה.
תזמינו ג’יפ!
אבא שלה ניסה להסביר שזה יקר…
אני ממש רוצה!
נו, אז שכרנו ג’יפ ליום של החתונה של נועה והחתן. כשסוף־סוף הגיעה החתונה, היינו גמורים, גם נפשית וגם פיזית. החתונה הזאת הכניסה אותנו לבור כלכלי לא קטן. חצי שנה אחרי, נועה ובעלה כבר התגרשו.
פשוט, נועה גילתה שהיא לא אוהבת להיות נשואה. היו לה המון תלונות עליו, שום דבר לא הסתדר ביניהם.
נזכרתי איך אני התחתנתי לבשתי חולצה יפה וחצאית שנשמתי אליהן חודשים, יובל חיכה לי ברבנות עם זר קטן ויפה. אנחנו כבר 20 שנה ביחד וגידלנו ילדה מהממת. חתונה גדולה אף פעם לא הבטיחה זוגיות חזקה.
תשמעי, אני לא נגד חתונות, חלילה. צריך פשוט לדעת לשמור על פרופורציות. אני רק מקווה, שבפעם הבאה נועה שלנו תהיה קצת יותר שקולה…
