אני ודניאלה כמעט שלא מדברות, למרות ששתינו גרות בתל אביב. שמעתי דרך קרובי משפחה משותפים שהיא עוברת תקופה קשה, ולכן החלטתי לנסוע אליה כדי להעניק לה תמיכה. דניאלה סיפרה לי שפיטרו אותה מהעבודה, שבעלה עובד בעבודות מזדמנות בלבד, ושנאבקים לשלם את החשבונות ולטפל בבת שלהם. הרגשתי חמלה עמוקה כלפיה, אחותי, והבטחתי לעצמי לעזור לה בכל דרך שאוכל. אך כשחזרתי הביתה, ליבי היה כבד. כבר למחרת, אספתי בגדים ישנים וכל מה שיכולתי לתרום והגעתי שוב אל דניאלה.
מכאן, לא רק אני, אלא גם רוב בני המשפחה התגייסו כדי לסייע לאחותי במשך כמה חודשים. היו שהביאו שמיכות ובגדים חמים, ושכנה הביאה אף נעלי ילדים כמעט חדשות. התחלנו כולנו לקנות עבורם מצרכי יסוד לחם, תפוחי אדמה, עוגיות, פירות. כל מה שביכולתנו היה לעשות, עשינו כדי לעזור לדניאלה ולמשפחתה. בעלה כמעט לא נראה בבית, ניחשנו שהוא מתאמץ ככל יכולתו כדי לגמור את החודש.
בוקר אחד, החלטתי לקפוץ אל דניאלה לפני העבודה, במקום בערב. בעודי מתקרבת לביתם, ראיתי רכב שטח מבהיק ויוקרתי חונה בכניסה. היה ברור שמדובר במכונית יקרה מאוד. באותו רגע, בעלה של דניאלה יצא מהבית, נכנס לרכב ונסע. המומה, ניגשתי אליה ושאלתי מניין הרכב הזה. דניאלה הסבירה בתמימות שלקחו הלוואה מהבנק כדי לרכוש אותו, והם משלמים אותו בתשלומים חודשיים.
ההלם שלי רק העמיק. שאלתי אותה: “אז אין לכם כמעט שקל בבית, ובכל זאת קניתם רכב כל כך מפואר על הלוואה? כולנו חשבנו שאתם נמצאים במצוקה שאין לה פתרון, אבל בפועל, אתם נסמכים על התמיכה הכספית שלנו ונוסעים ברכב יוקרתי?” ברגע ההוא, התברר לי שהסיוע הכספי שנתנו לה לא שימש למה שחשבנו.
מאותו רגע, החלטתי לקחת צעד אחורה מהקשר איתה, וסיפרתי לשאר המשפחה את כל מה שקרה. היה להן ולכולם מגיע לדעת לאן הופנה הסיוע שלנו בחודשים האחרונים.
