רגע לפני שהתחתנתי, כל החברות שלי הזהירו אותי: “ברגע שגבר מתחתן, הוא חושב שאת רכוש שלו ומתחיל להראות את הפרצוף האמיתי.”
כמו שכל בחורה תמימה הייתה עושה, כמובן שלא האמנתי שהם מדברות על עידו, הבן זוג המושלם שלי. עוד לפני החתונה תמיד דאג לי, לא אמר מילה רעה, פחד להעליב אותי, ורק רצה שאהיה לידו 24/7. אבל מסתבר שטעיתי, כמו כולן. משהו באוויר באמת משתנה ברגע שהוא משיג את ליבך.
אחרי כמה חודשים של נישואים, עידו התחיל לחלוק לי מחמאות בסגנון: “למה אמא שלך מתקשרת כל כך הרבה? למה היא חייבת לבוא כל שבוע?” ברור שנלחצתי, אז שיחקתי אותה כאילו אני מסכימה, ביקשתי מאמא שלי, רבקה, להוריד הילוך, ודיברתי איתה רק כשעידו לא בסביבה, כמו מרגלת בסרט מצחיק. חשבתי שזה יעצור שם, אבל לא.
נכנסתי להריון ואז כמובן פיטרו אותי, כי הייתי צריכה להישאר במיטה מהרופא. ההריון היה בסיכון, וחוזה העבודה שלי עף לחלון כמו קובות בצום. ואז עידו התחיל: “את כל היום בבית, לא עושה שום דבר.” מה לעשות? שתקתי. אני בהריון, והוא עוד יאיים לעזוב אותי?
שנה וחצי אחרי שנולדה לנו נועה, עידו החליט שמגיע לו יחס של אליל מן המניין. כשהיה חוזר מהעבודה, הייתי צריכה לעמוד קפואה ליד הדלת, לנעול לו את נעלי הבית, שהכול יהיה מוכן על השולחן מהבמיה ועד החלבה והעיקר, שהאוכל יהיה חם כמו בהרצליה באוגוסט.
הילדה, כמובן, אני מגדלת לבד. הבן אדם לא החליף לה חיתול גם אם הייתי מאיימת עליו בשקל חדש. נהייתי סמרטוט מעייף מהלכת.
בוקר אחד קמתי, ארזתי מזוודה (בלי לעשות רעש), תפסתי את נועה וברחתי הביתה לרבקה. חודשיים לא דיברתי עם עידו, הצלחתי לחזור לעבודה, ופתאום כולם מחמיאים לי כמה אני זורחת (ברור כשלא צריכים להגיש פיתה לשולחן פעמיים ביום).
ואז הגיע היום עידו הופיע בכניסה עם שקיות מתחת לעיניים ובגדים מהמילואים, פותח ברך ואומר: “סליחה, טעיתי”. אמרתי לו: “חמוד, עכשיו אתה הולך לקורס בישול. כשאני חוזרת, אתה מבשל ומנקה פה. יאללה, נראה אותך גבר אמיתי”.
הוא הסכים. ומפה לשם אנחנו עוד נראה לאן זה יתגלגל…
