אני חושב שהמצב הזה עוד יגרום להרבה סערות בקרב העוקבים שלי. כן, אני מתבייש במחשבות שלי, אבל פשוט לא יכול לשלוט בזה. בכל פעם שאני מדמיין מה צפוי למשפחה שלנו בתקופה הקרובה, עולה בי רצון לבכות. לפעמים נדמה לי שאני נכנס לדיכאון. אנחנו נשואים כבר מעל שתים-עשרה שנה, שנינו עובדים ויש לנו שני ילדים.
אמא של אשתי סובלת כבר תקופה ארוכה מבעיות בריאותיות. יש לה דלקת פרקים מורכבת וסוכרת. בגלל עודף המשקל שלה, קשה לה להתנייד בדירה שלה. היא גרה לבד, ולכן היום-יום שלה מאוד מאתגר. קשה לה לתחזק את עצמה, לבשל ארוחות ולהשאיר את הבית נקי. כל שבוע, אני ואשתי מביאים לה קניות, אני מסדר ומנקה את הדירה, מבשל לה לשבוע ועוזר לה במקלחת. כבר התרגלנו לטיולים הקבועים האלה אליה. ברור שלפעמים בגלל העבודה אנחנו לא מצליחים להגיע, אבל בדרך כלל אנחנו לא מפספסים.
אני באמת אוהב את חמותי. היא גידלה לבדה את ביתה, השקיעה בה הרבה מאמצים וויתרה על חיים אישיים למען הילדה שלה (בגיל 45 התאלמנה ולא נישאה שוב). גם מבחינה כספית עזרה לנו המון. בזכותה הצלחנו לסיים לשלם את כל תשלומי המשכנתא שלנו. אין מצב שאתכחש לה או לא אדאג לה. אבל לאחרונה אשתי אמרה שבסיום חגי תשרי, אמא שלה תעבור לגור איתנו. וכך לא נצטרך להמשיך לנסוע אליה, והטיפול בה יהיה הרבה יותר פשוט. זה יקנה לאשתי קצת שקט נפשי.
אני מבין את אשתי, אבל גם רואה לעצמי איך הבית שלנו הולך להשתנות מהקצה אל הקצה. יש לנו דירת שלושה חדרים. אני ואשתי בחדר אחד, והילדים כל אחד בחדר שלו. אם חמותי תעבור אלינו, היא תקבל חדר מהילדים. ברור לי שהילדים יריבו על החדרים שלהם, כי כל אחד צריך פינה משלו. אני מתבייש לכתוב את זה, אבל חמותי מרגישה לי ממש כמו עול כבד על הכתפיים. מה הייתם עושים במקומי? אשמח לשמוע דעות.
ולסיכום, מכל הלב, למדתי שהחיים מזמנים אתגרים לא פשוטים, ואין פתרון מושלם. אבל בזכות הערבות ההדדית, הרגשנו תמיד משפחה אחת, וזו הדרך הישראלית לעבור כל משבר יחד, גם אם כרוך בקשיים.
