יומן יום 23 לאירוח המשפחה בביתנו בתל אביב
“ומה עם הגבינה?” אותה גבינה קשה שקניתי במיוחד לסלט שאלתי, מנסה למצוא אותה בין קופסאות חמוצים חצי ריקות, שקית קוטג’ בודדת, ותבלינים מפוזרים.
אלי, בעלי, ישב ליד שולחן המטבח, ידיו משולבות וראשו מורכן כאילו רצה להתמסמס. הוא הביט לצידה של חלון, שם הגשם כבר שבוע מכה בשמשות.
“הילה הכינה לילדים כריכים. הם היו רעבים אחרי הטיול ברחוב,” מילמל בשקט, מנסה להקטין את עצמו. “דנה, באמת, זה רק גבינה. נקנה עוד אחת.”
סגרתי את דלת המקרר לאט. הקור הפסיק לעקצץ את הרגליים, אבל בתוך הלב סערה. נשמתי עמוק, כפי שלמדתי לעשות בשלושת השבועות האחרונים, אבל זה כבר לא עזר.
“אלי, הגבינה הזו עלתה לי אלף וחמש מאות שקל,” אמרתי בקול קר, פונה אליו. “תכננתי להכין ארוחת חג לסיום הפרויקט. עכשיו שוב ריק. כמו אתמול, כשנעלמה הפסטרמה, ושלשום כשלא מצאתי את דג הסלמון. אנחנו עובדים רק כדי להאכיל, אתה מבין?”
אלי נראה כאילו קיבל מכה בשן. היה לו לא נעים, מביך, אבל החובה המשפחתית הייתה חזקה מהיגיון.
“הם אורחים! אתה יודעת, אצלם המשפחה עוברת שיפוץ. אבק, לכלוך, אי אפשר לנשום. עוד קצת, הם יפנו בקרוב.”
בקרוב כבר אומרים כאן חודש. הכל התחיל בתמימות: טלפון מהאחות של אלי, סיפורים על הדירה בפתח תקווה, שם הקבלן הרס בטעות את הצנרת, וכעת אי אפשר לגור שם. הילה, אחותו, התחננה שנארח אותם ‘רק לשלושה ארבעה ימים’, עד שהשיפוץ ייגמר. אני טובת לב הסכמתי. משפחה זו משפחה, צריך לעזור.
שלושה ימים הפכו לשבוע, אחר כך לשבועיים, וכעת כבר חודש סתווי שלם בלי סוף נראה לעין. הדירה, שלפני כן הייתה שקטה ונעימה, הפכה לתחנת רכבת. הילה ובעלה, גדי, השתלטו על הסלון; שני הילדים (נועם ותומר, בני עשר ואחד-עשרה) ישנים על מזרון מתנפח, בפועל חיים בכל הבית.
בערבים חזרתי מהעבודה ומקווה לשקט, אבל נזרקת לתוך רעש וטלוויזיה בולמת, כי גדי אוהב חדשות באפקט “סאונד ריאליסטי”. המקלחת תמיד תפוסה הילדים טובלים ארבעים דקות, שופכים ליטרים של שמפו, ומשאירים שלוליות. אני תמיד דורכת עם גרביים רטובות.
אבל הכי קשה זה האוכל. אני מרוויחה יפה, אלי סביר רגילים לאוכל טוב, בשר איכותי, ירקות טריים, מוצרי חלב. תכננו תקציב, חסכנו לטיול ולאחרונה כמעט סיימנו תשלומי המשכנתא. עם המשפחה התקציב התרסק לחלוטין.
הילה, אישה מלאה וחובבת אוכל, לא מתקרבת לכיריים.
“דנה, אני גמורה מהשיפוץ, כל היום בלחץ,” היא אומרת, שוכבת על הספה עם צלחת ענבים. “את בכל מקרה מבשלת, אז מה זה בשבילך להכין עוד מרק?”
אבל “עוד מרק”, זה כבר סיר חמישה ליטרים, שנעלם בערב אחד. גדי, נהג מונית, אוכל כמו פלוגה צבאית; הילדים טורפים כל מה שנמצא בלי לשאול.
הורדתי את הז’קט, הנחתי אותו על כיסא, ועיסיתי את הרקות.
“אלי, נכנסתי היום לאפליקציית הבנק,” אמרתי, מולו. “בשלושה שבועות אכלנו את התקציב של חודשיים. הם לא קונים כלום. אפילו לא לחם.”
“יש להם הוצאות, השיפוץ…” ניסה שוב, הפעם פחות בטוח. “גדי אומר שהחומרים יקרים.”
“גם לנו יש הוצאות,” חתכתי. “לא נרשמתי להיות המסעדה של שישה אנשים. ראית פעם את הילה עם שקית מהסופר? אפילו עוגיות לא הביאה!”
בדיוק אז הילה נכנסה, גוררת כפכפים, לובשת את החלוק שלי (כי שלה ‘חם מדי’), עם כתם ריבה בולט.
“או, דנה! סוף סוף! חיכינו לך. גדי שאל מה יש לארוחת ערב? מריח קציצות, אמר שהבשר קפוא.”
הסתכלתי עליה ארוכות. משהו נשבר בתוכי. גבול הנימוס נפל.
“לא יהיו קציצות,” אמרתי בשקט.
“מה זאת אומרת?” הילה הופתעה.
“הבשר במקפיא. לארוחת ערב יש קוסקוס, בלי כלום.”
“מה זה ‘בלי כלום’?” הילה הביטה, המומה. “אין בשר? אין רוטב? גדי לא יאכל.”
“גדי יכול ללכת לקנות בשר, לבשל ולאכול. הוא יודע איפה הסופר.”
הילה נחרה, הניחה את הספל על השולחן. “דנה, מה קרה לך? מתעייפת בעבודה, בסדר, אבל למה על המשפחה?”
אלי הסתובב ביניהם, נראה כמו מישהו שיודע שהאמת קשה לברוח.
“דנה, אולי נכין פסטה?” הציע.
“אתמול היה,” אמרתי. “עד שהילדים החליטו תחרות מי אוכל הכי הרבה.”
ערב עבר בשקט. בישלתי קוסקוס, שמתי חמאה ומלח. גדי התעצבן, עזב לסלון. הילה האכילה את הילדים בסוכר שלי, ונעלמה: “מחר תכיני משהו נורמלי!”
בלילה לא ישנתי. הקשבתי לנחירות מגדי מהחדר השני, לחשתי של אלי, וחשבתי: טוב לב חייב גבולות. אם לא אעמוד עכשיו, הם לא יעזבו לעולם. השיפוץ רק תירוץ. גדי לא הלך לבדוק בדירה אפילו פעם אחת. מצאו בית, אוכל, שירות מלא בחינם.
בבוקר קמתי קודם לכולם. לא הכנתי ארוחת בוקר. הכנתי לי קפה, שתיתי לבד, ויצאתי לעבודה. את כל מה שנשאר העברתי בלילה בסל מקרר לאמא, שגרה ליד.
יום עמוס עבר בעבודה, אבל בראש תוכנית. בערב חזרתי בלי אוכל אלא עם תיק מסמכים.
הילה חיכתה לי בכניסה, כועסת. “לא יאמן! אין כלום במקרר! אפילו ביצים! הילדים אכלו קורנפלקס בלי חלב! זה מוגזם!”
גדי הציץ מהסלון, גורם לי להרגיש כמו משרתת. “מה הארוחה? רעבים! קנית משהו?”
נכנסתי למטבח, הנחתי את התיק על השולחן. “כולם למטבח. יש שיחה.”
“סוף סוף,” שמח גדי. “נדבר על תפריט. אני רוצה סטייקים!”
כולם התיישבו. הילדים עם טאבלט בחדר.
“תקשיבו,” התחלתי, בקול של מנהלת. “אתם כאן עשרים ושלושה ימים. לא קניתם שום דבר, לא שילמתם חשבונות, לא עזרתם לנקות.”
“נו באמת,” גלגלה הילה עיניים. “משפחה!”
“משפחה כי החזקתי שלושה שבועות,” הוצאתי דף מהתיק. “ערכתי טבלת הוצאות. כאן בשגרה. כאן בשלוש שבועות. פי ארבע וחצי!”
גדי הביט בדף, צוחק: “מה זה? חשבוניות? דנה, קטנונית! אלי, איך אתה סובל?”
אלי הסמיק, אבל שתק. המשכתי: “זה לא קטנוני זה חשבונאות. הבשר, הדגים, הגבינה, היוגורט לילדים, פירות, ירקות, חומרי ניקוי, מים, חשמל הכל פה.”
“לאן זה מוביל?” שאלה הילה, בקול עצבני.
“זה מוביל לזה,” הנחתי את החשבון עם המספר של חשבון הבנק. “האירוח בחינם מוקפא. אני מציגה חשבון עבור שלושה שבועות של אוכל ומגורים. הסכום בסוף.”
הילה תפסה את הדף והתרסקה: “השתגעת?! חמישים אלף שקל?! על אוכל?! מה, אכלנו במסעדה?!”
“כמעט,” אמרתי. “אכלתם בשר איכותי, דגים, גבינת פרימיום. ואני בישלתי וזה עוד בלי תשלום עבור העבודה שלי.”
“אני לא משלם!” צעק גדי, קם. “אלי, תגיד משהו!”
אלי הסתכל על כולם, ואז עלי, וחשב על איך בכיתי בלילה, על הארנק הריק שבוע לפני משכורת.
“מה אני אמור להגיד?” לחש אלי.
“שהיא השתגעה! אורחים לא משלמים!” התרגזה הילה.
“אורחים באים עם עוגה, שותים קפה והולכים,” אמר פתאום בקול יציב. “או נשארים לכמה ימים. אתם חיים פה חודש, על חשבוננו, מתלוננים על קוסקוס בלי בשר.”
השתררה שתיקה. הילה שאלה: “אתה… מגרש אותנו?”
“אני לא מגרשת,” אמרתי. “אבל התנאים משתנים. מי שרוצה להישאר חצי מהוצאות האוכל, חצי חשבונות, ובישול בתור. וזה עד סוף השבוע, צריך לשלם.”
“די! הילה, נלך לאמא! אין פה מקום!” קרא גדי.
“איפה נגור? בדירה יש שיפוץ!” התלוננה הילה.
“לאמא צפוף אבל משפחה. אני לא חוזר לכאן!”
האריזה נמשכה שעה, הכי רועשת שראיתי. הילה טרקה ארונות, גדי רטן, הילדים בכו כי נלקח מהם הטבלט.
שתיתי תה קר במטבח. לא התערבתי. ידעתי כל עזרה רק מחזירה את המעגל. אלי עזר להוציא תיק, שותק.
בסוף, דלת נסגרה. קולותיה של הילה נעלמו סוף סוף. בבית שקט ברוך.
אלי חזר למטבח, התיישב מולי, סגר את הפנים בידיו.
“מביך… אמא תתקשר… תכעס…”
“שיתתקשר,” אמרתי, נוגעת בידו. “אלי, לא עשינו רע. הגנו על הבית. הם השתלטו לנו על החיים.”
“ראיתי…” גנח. “פשוט… משפחה…”
“משפחה צריכה כבוד. זה היה ניצול. היום דיברתי עם אמא שלך.”
“למה?” שאל אלי מופתע.
“לשאול לשלומה. ושמעתי אין שיפוץ בדירה.”
“מה? אין?”
“הילה השכירה את הדירה לשני חודשים, לבנייה רצו להרוויח, פשוט גרו אצלך. אמא חשבה שאנחנו יודעים.”
אלי נעשה לבן ואז אדום, עיניו נפקחו מהבנה.
“סיכרו את הדירה?”
“כן קיבלו כסף, גרו אצלנו, אכלו עלינו, ועוד מתלוננים. עכשיו עדיין מתבייש?”
שתק דקה. ואז קם, פתח את המקרר, הביט במדפים הריקים, צחק צחוק נבוך.
“לא. לא מתבייש. דנה, סליחה. הייתי טיפש.”
“לא נורא,” קמתי. “אבל למדנו. נלך לסופר? נקנה גבינה. ויין.”
“ובשר,” אמר אלי. “רק לנו.”
שבוע אחרי הילה התקשרה, כמובן לא אלי, אלי ענה על הרמקול:
“…אלי, טעינו, אצל אמא צפוף, הילדים לא מצליחים, גדי לא ישן… אפשר לחזור? קנינו תפוחי אדמה ומרק…”
אלי כיבה את המים, ניגב ידיים, הביט בי חיוך קטן.
“לא, הילה. אצל אמא אצל אמא. אנחנו בשיפוץ… מוסרי. אין מקום.”
לחץ על “ניתוק” והרגיש לראשונה בעל הבית. את החשבון לא שילמו אף פעם, אבל את השקט קיבלנו בחזרה, והוא שווה יותר מחמישים אלף שקל. למדתי: לפעמים, כדי לשמור על משפחה, צריך לדעת לסגור את הדלת בפני קרובים.
