נו, חביבה, זה פשוט לא ראוי למאכל! המלחת, והבשר קשה כמו סוליה. מה, שוב רעדו לך הידיים כשבישלת? או שפשוט לא התאמצת בשביל בעלך האהוב? היא אמרה בקול רך-כביכול, אבל כל מילה שלה הייתה מלאה ארס, כזה שרציתי להיעלם מהמקום.
יפה רבקה הניחה את הצלחת עם המרק, שמירה בישלה במשך שלוש שעות, תוך קניית נתח בקר מובחר בשוק של תל אביב וטיגון הירקות בדיוק כפי ששמעון אוהב. חמתי שלפה במופגן מארנקה חבילת טישו, ניגבה את פינת שפתיה (שהיו נקיות לגמרי), והביטה עלי מעבר למשקפיה. היה במבט שלה כל מה שאהבתי אכזבה מבחירת הבן, גועל מהבית, ביטחון מוחלט בצדקתה.
שמירה עמדה ליד הכיריים, הידיים שלה אוחזות במגבת מטבח. הייתי בן ארבעים ושתיים, ראש מחלקת תפעול בחברת תחבורה גדולה, מנהל צוות של שלושים עובדים ומפצח בעיות מסובכות ובכל זאת, ליד יפה רבקה עם הג׳קט הסגלגל הרגשתי שוב כמו תלמיד שלוקח על עצמו אשמה.
שמעון, למה אתה שותק? לא וויתרה יפה, ופנתה לבן שלה. אתה נהנה לחיות על אוכל כזה? הרי יש לך בעיות בקיבה מאז הילדות! כמה פעמים אמרתי לך: הקיבה זה מראה של הבריאות. אשתך תכניס אותך לקבר עם הבישול שלה.
שמעון, שישב מולה, בהה בצלחת. הוא אדם טוב, לבבי, אבל לגמרי נטול עמוד שדרה מול אמא שלו. מילדות היא רמסה אותו בסמכות שלה, ועכשיו מניפולציות של בריאות ואשמה.
אמא, מרק מצוין, ענה בשקט בלי להרים עיניים. טעים. תודה, שמירה.
טעים?! הסתערה יפה. פשוט לא אכלת שום דבר משובח, ילד שלי. בשבת תבואו אלי, אכין מרק אמיתי. זה… עיוותה את פניה בגועל, תשפכי לכלב. בעצם חבל על הכלב.
שמירה לקחה נשימה עמוקה, וספרה עד עשר. זה כבר קרה, לא פעם ולא פעמיים. יפה רבקה באה לדירה שלנו כמו רוח סערה פתאום, ועם הרבה נזק. היו לה מפתחות ששמעון נתן ״למקרה חירום״, והיא השתמשה בהם בלי נקיפות מצפון; יכלה להגיע כשהבית ריק ולערוך ״בדיקות״.
פעם אחת שמירה חזרה מהעבודה מוקדם ונתפסה על יפה רבקה מסדרת מגירות בחדר השינה.
מה את עושה? עצרה שמירה בדלת, המומה.
מסדרת, ענתה חמתי בשלווה בלי להסתכל. את שמרת את התחתונים עם הגרביים אנטי סניטרי! וגם מצעי המיטה מקופלים לא לפי הפאנג שווי. לכן אתם רבים.
אנחנו לא רבים עד שאת באה, חמק לי מהפה.
אז היה סצנה. יפה רבקה החזיקה את ליבה, שתתה ולריאן, צלצלה לשמעון בצעקות, ובכתה שאשתו מנסה להרוג אותה. שמעון התחנן לשמירה, ״תהיי יותר רכה, היא רק רוצה לעזור״.
אבל העזרה הזו הפכה לחניקה. חמתי ביקרה כל: וילון (כהה מדי), שטיח (מלוכלך מדי), תסרוקת של שמירה (מזדקנת), חינוך הבן שלנו (הזנחתם). אבל המטרה העיקרית הניהול הבית. שמירה שעבדה עשר שעות ביום לא יכלה לשמור על בית סטרילי, כמו חמתי שמעלה בבית רוב עשרים השנים האחרונות.
הערב אחרי ״כישלון המרק״ היה דומם ומעיק. כשהמחות עזבה, השאירה ריח של כדורי הרגעה ומתח קשה באוויר, שמירה התיישבה במטבח וכיסתה את פניה.
שמעון, אני לא יכולה יותר, אמרתי לו כשהוא נכנס למזוג מים. היא משמידה אותי. אתה רואה מה היא עושה? היא משפילה אותי כאן בבית.
שמירה, היא אישה מבוגרת, פתח שמעון את המנגינה שלו, מתיישב לידי ומחבק. יש לה אופי כזה. מורה לשעבר, רגילה לשלוט. אל תקחי ללב. היא אוהבת אותנו, פשוט בדרך שלה.
אוהבת? הסתכלתי עליו. היא אמרה שאני רוצה להרוג אותך. זו אהבה? שמעון, תאסוף ממנה את המפתחות.
שמעון קפץ כאילו קיבל סטירה.
מה פתאום? איך אפשר? היא תיעלב. תגיד שסגרנו עליה. לא, שמירה, זה בלתי אפשרי. תסבלי, היא לא באה כל יום.
הבנתי שאין תמיכה. שמעון עדיין חזק קשור לחבל הטבור, שהפך ממזמן לשרשרת ברזל. אצטרך לפעול לבד.
המשבר הגיע חודש אחרי, ביום ההולדת שלי. החלטתי לא לחגוג בענק, רק להביא כמה חברים ואת ההורים. חמתי, כמובן, הייתה ברשימת האורחים לא להזמין אותה היה להתחיל מלחמה.
הכנתי הכול בקפידה. לקחתי יום חופש, הזמנתי עוגה מפורסמת מרונית הקונדיטורית, תיבלתי ברווז לפי מתכון חדש, הברקתי כוסות. רציתי שהפעם לא יהיה במה להתלונן. הבית הצטיין בניקיון וריח אורן ושקד.
המוזמנים היו אמורים להגיע בשש. בחמש, כשעדיין הייתי בחלוק וסיימתי לסדר את השולחן, שמעתי מפתח בדלת. יפה רבקה נכנסה, ויחד איתה הייתה שכנתה, גילה, אישה רכלנית וסקרנית.
הגענו מוקדם! הכריזה חמתי בהתרסה, נכנסת בנעליים. גילה רוצה לראות איך אתם חיים, אני מספרת והיא לא מאמינה שיש דירות כאלה במרכז.
עצרתי עם קערת סלט ביד.
שלום. יפה רבקה, תורידי נעליים, הרחתי את הריצפה לפני רגע.
אוי, תפסיקי, נפנפה. בחוץ יבש, לא נורא, תנגבי שוב. גילה, זו המנורה שסיפרתי לך. האבק עליה בן שנים!
גילה הסתכלה מסוקרנת על הכניסה, ואני הרגשתי כעס עולה בי. הנחתי את קערת הסלט על השולחן.
יפה רבקה, אנחנו לא עושים כאן סיורים. אני עוד לא ערוך, אפילו לא לבוש. למה הבאת אורחת בלי להזמין?
מה זאת אומרת? התרגזה. גילה כמו אחותי! והגעתי לעזור, הרי את לא מספיקה לכלום.
חמתי נכנסה במהירות למטבח, גילה בעקבותיה. הייתי חייב לעצור אותן. יפה רבקה פתחה את התנור, שם הרווז היה מתבשל, וטרקה את הדלת.
ידעתי! קראה בניצחון. ייבשת אותו! גילה, מרגישות ריח שרוף? הרסת את האוכל. טוב שהתכוננתי.
הניחה על השולחן, על מפה לבנה, סיר גדול אמייל שהביאה בשקית.
הנה! קציצות. ביתיות, מאוד בריאות. את הברווז שלך תוציאי, אל תבזי את עצמך. וגם הסלטים האלה הכול מיונז. אני הבאתי ויניגרט.
החלה להוציא קופסאות פלסטיק ולסדר על הגשה שלי, על תקן האורחים.
מה את עושה? רעד הקול שלי עם תווים של פלדה. תוציאי את כל זה עכשיו. זה יום ההולדת שלי. השולחן שלי. החוקים שלי.
יפה רבקה קפאה עם קופסת מלפפונים כבושים ביד. פניה קיבלו הבעה של זעם צדק.
איך אתה מדבר עם אמא שלך? אני מצילה אותך! אתה חסר ידיים, אפילו חביתה נשרפת לך. אנשים יגיעו ויהיו רעבים. תגיד תודה ודאגתי. שמעון אמר לי שהוא מקבל צרבת מהאוכל שלך!
זו הייתה הטיפה האחרונה. ההזכרה ששמעון ״התלונן״ (בזמן שהוא אוכל בתיאבון) הייתה מוגזמת. משהו נעלם בתוכי פחד, אשמה, הרצון להיות בסדר הכול נשרף בתוך להבה של החלטה.
צאו, אמרתי בשקט.
מה? לא הבינה חמתי.
תצאו מהבית שלי. שתיכן. עכשיו.
אתה משוגע? שיכור אולי? יפה רבקה הסתכלה על גילה. גילה, שומעת? הוא מגרש אותנו!
אני לא שיכור, ניגשתי לשולחן, נתתי לה את הסיר עם הקציצות. אני פשוט עייף. עייף מהחוצפה, מההערות, מהלכלוך שאת מביאה. זה הבית שלי. אנחנו משלמים עליו משכנתא. את לא בעל־בית כאן. לעולם לא תהיי.
אני אטלפן לשמעון! צרחה חמתי, אחזה בטלפון. הוא יראה לך מה זה כבוד לאמא!
תטלפני, עניתי בשקט. בינתיים תתחילי ללכת לדלת.
הובלתי אותן מהמטבח לכניסה. יפה רבקה התנגדה, צעקה על כפיות טובה, קיללה, אבל לא עצרתי. פתחתי את דלת הכניסה והראיתי להן את המדרגות.
והמפתחות, אמרתי, מושיט יד.
לא אתן! היא חיבקה את התיק. זו דירה של הבן שלי!
אז אשנה את המנעולים היום. ואם תגיעי בלי הזמנה, אקרא למשטרה. אני לא מתבדח, יפה רבקה. חצית את כל הגבולות.
הדלת נסגרה על פניהן. נשענתי עליה, ישבתי על הרצפה. הלב שלי דפק לקראת עליית גרוני, ידיי רעדו. עשיתי מה שחיכיתי לעשות שנים, אבל הפחד מההשלכות שטף אותי.
שמעון הגיע אחרי חצי שעה, כחוש, פנים מעוותות.
מה עשית?! אמא התקשרה, יש לה משבר לחץ דם! הזמינו מד״א! היא אומרת שדחפת אותה, זרקת עליה קציצות! שמירה, השתגעת?
ישבתי בסלון, רגוע, עם כוס מים. הספקתי להתלבש יפה, לתקן איפור.
אמא שלך (כרגיל) מגזימה, אמרתי. לא דחפתי. ביקשתי שתצא. ואת הקציצות החזרתי לה.
בקשת שתצא?! ביום הולדת?! את אמא?! למה?
כי היא קראה לי חסר ידיים, העליבה אותי בפני אורחים, הרסה את השולחן, וטענה שאתה מתלונן על האוכל שלי. זה נכון, שמעון? התלוננת?
שמעון היה נבוך, הסב מבט, הסמיק.
פעם אמרתי שיש לי כאב בבטן… לא אמרתי שזה ממנה… היא הסיקה לבד. שמירה, היא רק זקנה! היית יכול לשתוק? עכשיו יש לה לחץ דם, ומה אם תקבל שבץ? תסלחי לעצמך?
ואתה תסלח לי אם אני אקבל שבץ? אמרתי בשקט. עשר שנים אני חי במתח. אמך באה לכאן ומשמידה לי את הביטחון. ואתה עומד מהצד. היום בחרתי בעצמי, ובמשפחה שלנו. כי אם היא הייתה נשארת הייתי מתגרש מייד.
שמעון התמוטט על הספה, אחז את ראשו בידיו.
מה עכשיו? היא תקלקל אותנו. אמרה שלא תבוא יותר.
מצוין, הנהנתי. זה מה שרציתי.
אבל אני חייב לנסוע אליה. היא לא מרגישה טוב.
סע. אם אתה רוצה סע. אבל תדע: אם תחזור ותאשים אותי או תחזיר לה מפתח נפרד. אני רציני, שמעון. אני אוהב אותך, אבל גם את עצמי.
שמעון נסע. הערב היה מצומצם הגיעו החברים וההורים שלי. לא סיפרתי לאף אחד מה קרה, אבל כולם שמו לב שאני שלו יותר מאי פעם. הברווז יצא נהדר, בניגוד לתחזית חמתי.
שמעון חזר מאוחר. היה עייף וריחו של כדורי הרגעה.
אז איך? שאלתי מהמיטה.
הורידו את הלחץ, ענה, מתפשט. הרופאים אמרו שלא נורא, רק התקף רגשי. שחקנית…
הרמתי גבה.
מה אמרת?
שמעון נשף והתיישב על קצה המיטה.
ישבתי שם שלש שעות, היא חפרה לי על הכל לא עליך אפילו. עלי. שאולי התחלתי להשמין, שאני נושם חזק, שרק לא לבשתי את החולצה הנכונה. הכריחה אותי לנקות מנורה בלילה, כי נדמה לה שיש שם קורים. כמעט נפלתי מהסולם. ופתאום… הבנתי. היא באמת בלתי נסבלת. פשוט התרגלתי. אבל באמת היא קיללה אותך כל השנים.
הוא שכב לידי, הצמיד את ראשו לכתפי.
סלחי לי, שמירה. הייתי טפש. פחדתי להעמיד אותה, חשבתי אמא, זה קודש. והיא ניצלה את זה.
ליטפתי את הראש שלו. הקרח החל להישבר.
חצי שנה אחרי הייתה רגועה ביותר בחיינו. חמתי קיימה את הבטחתה הפסיקה לבוא. פתחה בחרם. התקשרה לשמעון רק לבקשות (קנה תרופות, עשה תשלום), וסגרה את הטלפון. שמירה נהנתה מהשקט. הדברים נשארו במקומם, לא הייתה בדיקת סירים, או בדיקה של אבק.
אבל החיים לא עומדים במקום. לקראת הקיץ יפה רבקה שברה את רגלה. נפלה בגן ביתה. השכנה גילה התקשרה לדווח. שמעון נסע, אני נשארתי בבית לארוז תיק לבית חולים.
כששחררו אותה, עלתה שאלה: מי יטפל בה? בגבס, הייתה חסרת אונים.
היא לא תבוא אלינו, קבעתי מיד. אל תבקש. אשכור מטפלת, אכין אוכל, אעביר. אבל היא לא תגור כאן.
שמעון לא התווכח. הוא זכר את האולטימטום.
באמת שכרתי מטפלת, טובה בשם תקווה. אני בישלתי מרקים דיאטטיים, קציצות מאודות (הרי הגורל!), אפיתי עוגות והעברתי לה דרך שמעון או שליח. אני עצמי לא הגעתי.
שבועיים אחרי שמעון חזר מאליה עם עיניים מתפלאות.
לא תאמין מה אמרה.
שאני רעיל? צחקתי.
לא. היא אכלה את הלביבות שלך ואמרה: ״שמירה מבשלת טוב יותר מתקווה. תקווה תמיד שורפת, שמירה תמיד טרייה״.
צחקתי. ניצחתי. לא התקרבות מלאה, אבל הכרה.
כשסיימה את השיקום, יפה רבקה חזרה לטלפן. בפעם הראשונה מזה חצי שנה, הופיע שמה על המסך שלי.
היססתי, ואז עניתי.
שלום?
שלום, שמירה, קולה היה שקט מהרגיל, בלי ניצוץ של פיקוד. רציתי להודות, על המטפלת, והמרקים שלך. שמעון אמר שזה את.
בבקשה, יפה רבקה. תצטרכי להבריא.
כן… שקט. חשבתי… אולי באמת הייתי קשה. הזדקנתי, האופי מחמיר. בודדה אני, אז מתערבת.
שתקתי. לא האמנתי למהפך; אנשים בני שבעים לא משתנים ככה. אבל ההכרה שלה, אפילו קטנה, הייתה התקדמות.
תבואו בשבת לתה, הציעה. אופה עוגה. לא אעביר ביקורת, מבטיחה. וגילה לא תבוא.
שמירה הסתכל על שמעון, שבחן בהקשבה את השיחה.
בסדר, יפה רבקה. יש לי תנאי.
איזה? התכווצה חמתי.
בלי עצות על הבית. בלי מפתחות לדירה שלנו. נפגשים רק אצלך או במקום ניטרלי. אלינו תגיעי רק בהזמנה.
דממה. חמתי עיבדה את החוקים החדשים. פעם הייתה מתפרצת, מנתקת, מקללת. אבל חודשים של בדידות וחולשה לימדו אותה משהו.
בסדר, נהמה. מסכימה. אבל את העוגה אני אעשה טוב יותר ממך.
מסכימה, חייכתי. עוגת הכרוב שלך אין מתחרות.
הלכנו לביקור בשבת. היה מתוח, כל מילה מחושבת. יפה רבקה רצתה להעיר על הבגד של שמירה, אבל עצרה כשפגשה מבט תקיף. העוגה הייתה נהדרת.
חזרנו הביתה ברגל דרך הפארק בערב.
אני גאה בך, אמר שמעון, לוחץ את ידי. הצלחת לעשות מה שלא הצלחתי שלושים שנה. חינכת אותה.
פשוט סימנתי גבולות, שמעון. זה כבוד עצמי. אני חושב שהיא אפילו התחילה לכבד אותי. עריצים מכבדים רק כוח.
אולי. אני שמח שהמלחמה נגמרה.
זו לא שלום, צחקתי, זה נייטרליות מזויינת. וזה טוב לי.
מאז ראינו אותה פעם בשבועיים. חמתי כבר לא אכפה סדר בבית שלנו היא לא נכנסה מעבר לסלון, והגיעה רק לאירועים עם עוגה, כמו אורחת. מפתחות לא קיבלה בחזרה. שמירה נשארה ״עקרת בית גרועה״ מבחינתה (לא מגהצת גרביים, לא שוטפת פעמיים ביום), אבל הפכה לאישה מאושרת שמסתובבת הביתה בשמחה, לא בפחד.
פעם, כשבדקתי ארון ישן, מצאתי את אותו קופסת קציצות, ששבתי לה ביום ההולדת. איכשהו שמעון הביא אותה מהבית של אמא. הסתקרנתי, זרקתי אותה לפח. עבר צריך להישאר בעבר. לפנינו חיים שאף אחד לא יכתיב בהם איך לבשל מרק בבית שלי.
