8 במרץ
היום, בעת שהתכוננתי לארוחת ערב לציון השלושים לאבא שלנו, התנהגותו של אחי רועי הדהימה את כולנו. רועי עבד כבר יותר מחמש עשרה שנים בחו”ל, בלעדינו, ולא ביקר בארץ אלא פעמיים במשך כל התקופה הזאת. ודווקא עכשיו, בתשעה ימים מהפטירה של אבא, פתאום קפץ לביקור. רועי לא היה רגוע. כל הזמן חיפש משהו, שאל היכן נמצאות חפצים מסוימים, הפך כל מגירה וארון בבית של ההורים.
הטבח הביט עליו במבוכה איך אפשר שנעדר כל הזמן, דווקא כשמיכל, אחותי, טיפלה באמא ואבא ימים כלילות, ואילו הוא שב הביתה רק ברגעי הקצה. רועי לא בא לומר שלום או לנחם אלא חיפש משהו אחר. מיכל ישבה איתנו במטבח ולא הצליחה להבין למה בכלל טרח להגיע, הרי ציפתה ממנו שיתמוך ויחבק אותה בעת הקשה הזו.
במקום זה, רועי העיר הערות קשות, פקפק בבעלות על כל מיני דברים בבית, והכריז שכל הרכוש מגיע לו. שלף פתאום מסמכים וטען שהורינו כבר העבירו לו את הכל לפני עשרים שנה. הקניט את מיכל והאשים אותה ברמיזות שהיא מנסה ‘להשתלט על הבית שלו’. מיכל התמוטטה, בכתה כל הלילה ובסוף עזבה את הדירה. גם שאר בני המשפחה הסתכלו בתדהמה, לא מאמינים שזה אחינו.
למרות האווירה המתוחה, רועי נשאר עוד שבוע, התקין מנעולים חדשים, סגר סורגים על כל הדלתות והחלונות כאילו חשש מכולם ואז חזר לאשתו מעבר לים. כעבור כמה שבועות, שכן שלו בגולה התקשר ובישר שמצבו קשה: רועי חולה מאוד, המצב הרפואי שלו מדרדר ואין הרבה תקווה. הרופא העריך שיחווה חולשה מהירה, ירידה מתמשכת דומה למה שעבר על אבא. כשהחדשות הגיעו, אשתו של רועי כבר רמזה שאין לה כוח להתמודד איתו ושיחזור לארץ.
אבל מיכל היא עמוד התווך של המשפחה שלנו. למרות כל מה שעשתה לה היא מאמינה שהוא אחיה, מחויבותה אליו, ולא תוכל להניח לו לבד. בתה דבורה, לעומתה, דואגת: היא רואה איך אמא שלה מוותרת על הכל בשביל אח כפוי טובה, ומבקשת ממנה לחשוב גם על עצמה. דבורה דורשת מאמא שלה לא לוותר כך על זמן איכות עם נכדיה שאוהבים אותה כל כך.
כך נקרעת מיכל בין נאמנות לאח שנמצא במצוקה, לבין הרצון של בתה שתהיה סבתא נוכחת ופעילה והלב שלה מתמלא התלבטות. מצד אחד, היא כואבת את מצבו של רועי, אבל מבינה היטב את הדברים של דבורה.
הערב, אחרי שכולם הלכו, ישבתי לחשוב על כל מה שקרה. הבנתי עד כמה המשפחה שלנו מורכבת, כמה קל להישאב למערבולת של ויכוחים וכאב, וכמה קשה לעמוד בין רגשות אשמה לנאמנות. למדתי שלא משנה כמה המצב מסובך חשוב שנזכור לשים גבולות, ולפעמים להיות הוגנים גם כלפי עצמנו. רק ככה נוכל להמשיך לאהוב, לתמוך, ולהישאר משפחה.
