Хדר האשפוז היה מחניק ומעיק. נעמה כיסתה את אוזניה בכפות ידיה, מנסה לא לשמוע את בכי התינוקות הבלתי נסבל מהחדר הסמוך. היא רצתה רק דבר אחד לברוח מכאן מהר, לשכוח את הכל כאילו זה חלום בלהות.
נעמהלה, מתוקה שלי, תסתכלי עליה לפחות! הפצירה בה המיילדת המבוגרת, דודה דבורה. היא הרי דומה לך כמו שתי טיפות מים!
לא! אל תשכנעי אותי יותר! כתבתי ויתור, נכון? כתבתי! מה עוד את צריכה ממני? כמעט בכתה הצעירה. אין לי לאן להביא אותה. את מבינה אותי?
שקט, תבהילי את התינוקת. מה זאת אומרת אין לאן? את הומלסית? מצמצה דבורה. יש לך אמא? אבא?
יש. אמא זקנה. היא בעצמה בקושי שורדת. אני לא יכולה לבוא למושב עם תינוקת. כולם שם רק יצחקו עליי.
אז שיצחקו לבריאות! יותר שמח יהיה! חייכה דבורה. אבל ברצינות האנשים ירכלו וישכחו. את, לעומת זאת, תכאב כל החיים. בחיים לא תשכחי שעזבת כזו פצפונת.
נעמה כיסתה את פניה בידיה ופרצה בבכי. דבורה הרגישה שהיא כבר קרובה לשכנע אותה, ממש נשאר עוד רגע
תסתכלי! יש לה את האף שלך קטן, מתוק. והעיניים יהיה ברור שתהיה יפיפיה כחולת עיניים בדיוק כמוך.
אבל אפילו חיתולים אין לי. ובכלל, באיזה כסף אקנה לה משהו? ואיך בכלל אשלם על הנסיעה חזרה איתה? התקפלה נעמה.
זאת הבעיה? נו באמת נעזור לך. נאסוף בשבילכם בגדים, נתרום מהקרן כסף, אני אישית מלווה אותך לתחנה המרכזית. נו? איך תקראי לה?
שיראל
שם מקסים! כל כך מתאים לה. קחי את שיראל, תאכילי אותה, אני אכנס שוב עוד מעט.
דבורה הושיטה למנעמה את התינוקת והחזיקה את הנשימה. נעמה לקחה אותה בחשש, בעדינות, הדמעות זולגות על לחייה. כשהצמידה את הילדה אליה, הבינה שלעולם לא תוכל לוותר עליה.
נו, הצלחת? שאל הרופא. היא תקח את התינוקת?
הצלחנו! חייכה דבורה, מקנחת דמעה.
כבר בתחנה המרכזית, הרגישה נעמה כאילו התעוררה מחלום רע. היא החזיקה את שיראל קרוב אליה, פוחדת שמישהו עוד ייקח אותה. דבורה עמדה לידה, כמו שהבטיחה, ולא הפסיקה לעודד.
תודה. מתביישת להיזכר בכלל שחשבתי להשאיר אותה אמרה נעמה.
המצב שלך באמת קשה, אבל ימים קשים בסוף עוברים, ולבת אסור היה לאבד. אני, בזמני, עשיתי טעות בלתי נסלחת ועד היום אני משלמת עליה, לחששה דבורה.
איזו טעות? השתוממה נעמה. תמיד חשבתי שאת צדיקה.
הייתי במצב דומה לשלך. בלי בית, בלי הורים. ניסיתי להפטר מההריון, אבל לא הסכימו לעזור לי בבתי חולים. בסוף פניתי לאיזו מרפאה מפוקפקת. מאז לא יכולתי ללדת יותר.
איך זה קרה? לא הייתה דרך אחרת?
לא, הנידה דבורה בראשה. בעלי היה נהדר, אבל כשגילה לא יכולנו להיות הורים עזב. עד היום, כל תינוק שאני עוזרת להביא, הוא קצת שלי.
מסכנה את כל החיים ילדים ואף אחד לא שלך.
נעמה, שמרי על שיראל. אם מתישהו יהיה לך קשה, את יודעת איפה למצוא אותי.
הן התחבקו כמו משפחה אמיתית. האוטובוס הגיע, ונעמה נפנפה לשלום דרך החלון. דבורה עמדה על הרציף, ומסביב הדוחק, הדמעות והאור של תל אביב הלילה.
***
הדרך למושב הייתה ארוכה ומעיקה. נעמה, עם שיראל ביד אחת ותיק מלא תרומות ביד השניה, התקרבה לבית אמא. איך תקבל אותי? מה תגיד? ליבה הלם.
נעמה? זה את? הציצה השכנה רחל מהגדר.
זו אני. דודה רחל, אמא בבית?
מה, את לא יודעת? נבהלה רחל. כבר חצי שנה שהיא לא איתנו
אולי עדיף שאמא לא ראתה את הבושה הילדה שלך? הצביעה על שיראל.
כן! ענתה נעמה בגאון.
היא נכנסה לדיר רגליה בנויות כמו קרטון. רצתה לבכות אבל הייתה אמא עכשיו. אל תדאגי, ילדה קטנה, אנחנו שתינו בעולם הזה. לא נישבר וננצח!
***
עשר שנים חלפו. בחוץ חג חנוכה יורד על השדות המושלגים. נעמה עמלה במטבח, שיראל מתבוננת מהחלון.
אמא, למה אין לי סבתא? כל החברות הולכות בחנוכה לסבתא, מביאות מתנות, ומספרות סיפורים. אמרה שיראל.
למזלנו, סבתא כבר מזמן לא בעולם היא אפילו לא הספיקה להכיר אותך, חייכה בעצב נעמה.
ולמה אין לי סבתא שניה?
שניה? חייכה נעמה. את יודעת מה? יש באמת אחת. רוצה לנסוע לבקר אותה בעיר, להביא לה לביבות? היא עבדה בבית חולים, מיילדת רק הלב היה לה ענק, נזכרה באור דשור בעיניה של דבורה.
אמרו עשו. למחרת נסעו באוטובוס לירושלים. בבית החולים, שאלה נעמה על דבורה.
היא כבר שנים בפנסיה, אמרה האחות. לא תמצאי אותה כאן.
אתן יודעות במקרה את הכתובת שלה? התחננה נעמה.
אסור לנו למסור, אמרה האחות.
אני אחיינית שלה! שיקרה נעמה, הייתי אצלה לפני שנים, שכחתי כבר לאן להגיע בבקשה
בבקשה! התחננה גם שיראל, אנחנו רוצות סבתא
טוב, אתן נראות לי בנות משפחה אמיתיות, נאנחה האחות וחזרה אחרי כמה דקות עם פתק קטן.
תודה! זהר אורה בפניה של נעמה.
הן לקחו מונית, נסעו לכתובת בשכונת רמות. ליד הדלת השלישית בקומה, דפקה נעמה בלב דופק. רק לא לאחר
הדלת נפתחה כמעט מיד. דבורה, שיער אפור, כרס קטנה, בריאה ומחייכת.
ערב טוב! חייכה נעמה.
המבטים הצטלבו. דבורה מצמצה, ופתאום לחשה:
נעמה?! זאת את?
כן, ואני כמעט לא השתנית! חייכה נעמה. זו שיראל, זוכרת?
בטח שזוכרת! דבורה פרצה בצחוק. מה עושות בכניסה? תיכנסו כבר!
כעבור חצי שעה שלוש נשים בשולחן ושיחה כמו מים. שיראל משתעשעת עם חתולה, עם סופגניה ביד.
נעמהלה, תישארו כאן. גם ככה אנחנו שלוש לבד נרשום את שיראל לבית ספר טוב, לך נמצא עבודה
ואיך אשאיר את המושב? חבל לי. אולי תבואי אלינו? נפתח משק, אפילו פרה אפשר להביא! יש לנו אוויר, ויש נהר, וגינה סבתא דבורה, פתאום את תהיי סוף־סוף עם משפחה!
כל החיים חלמתי על גינה קטנה, על פרה לא העזתי אפילו לחלום! צחקה דבורה. עיניה נצצו באור חדש, של תקוה.
אז אנחנו באות! שמחה נעמה.
סבתא דבורה, תשארי איתנו תמיד? חיבקה שיראל את הזקנה.
תמיד. תמיד רציתי נכדה כמוך, מתוקה שלי.
למחרת, שלוש נשים ברכבת חזרה למושב. כל אחת מאושרת בדרכה. נעמה הציצה בבית הישן וחשה תקווה. דבורה גילתה משפחה, בעמק הירוק שבשולי ירושלים. ושיראל, סוף־סוף, הייתה לה סבתא אמיתית.
