שמי רבקה, בת 68, ותמיד האמנתי שעשיתי את הכי טוב שיכולתי בשביל הילדים שלי. היום, הם קצת פחות משתכנעים.
הייתי אמא חד הורית, לא מטעמי בחירה. בעלי עוזיהו יצא יום אחד לקנות חלה לשבת, ופשוט נעלם. בלי פרידה, בלי מכתב, אפילו בלי הסבר טלפוני. גמרנו אין יותר אבא בתמונה. רק הרבה ספקולציות מהשכנים במקולת, ועד היום מה שאני יודעת זה שהוא הלך בעקבות אישה אחרת. הוא אף פעם לא בא להסביר או להסתכל לילדים שלו בעיניים.
אז מצאתי את עצמי לבד עם שני ילדים קטנים יעל בת 6 וענת בת 4. קטנות, תלויות בי, ואני? לבד לגמרי. לא היו לי משפחה בירושלים שתתמוך, וגם לא מהצפון. גדלתי בשכונה קטנה בדרום העיר, מסוג המקומות שכולם חולמים לעזוב, אבל אף פעם לא יודעים לאן בדיוק ילכו. ופתאום את לבד, בלי קרקע מתחת לרגליים, בלי אף אחד שמתקשר לשאול אם את רעבה.
הילדות שלי אף פעם לא כעסו שלא היה לנו מספיק אוכל, או שלא היה גג מעל הראש או לפחות התאמתי שהן לא ירגישו שחסר. את התלונה שלהן תמצאו בעיקר בנוגע לדברים הרגשיים מה שלא הצלחתי להעביר, לא עם מילים ולא עם חיבוקים.
לא הייתי אמא מחבקת. יותר אמא דאגנית, קשוחה. לא מתוך רוע, אלא פשוט פחד. גדלתי על תורה שהאהבה מוכחים בעשייה ובוויתור לא בנשיקות ושוקולד. משמעת, לא חיבוקים.
הייתי תופרת במתפרה בדרום תל אביב, רק כי יכולתי לסיים משמרת ולרוץ לקחת אותן מבית הספר, לדאוג שאכלו ולוודא שהן בטוחות. בלילות הייתי יוצאת למכור בורקסים ברחוב יפו. עייפה, חצי ישנה, אבל אין ברירה צריך פרנסה. אלה היו ימי עבודה כפולה, מריצה בין מתפרה לאפייה, רק שלא ייחסר דבר. פיזית הייתי איתן, רגשית נתתי איפה שיכולתי, אבל יותר מדי פעמים לא באמת הייתי נוכחת.
היו ימים שחזרתי עצבנית הביתה, קצרה בסבלנות, לא באמת רוצה להקשיב לכאב ראש של ילדות בגן. אם הן בוכות? אמרתי להן שיפסיקו להפריז. אם רצו יחס? קיבלו פקודות. אם טעו? תיקנתי אותן יותר מלנחם.
ואז, יום אחד, פשוט נגמר הכסף. גרנו בדירה קטנה ביד אליהו, מקום שמספיק בקושי רק למיטה קטנה לכל אחת. החיים בלי אבא ועם משכורת אחת זו משימה שלא נגמרת. היו ימים שהייתי צריכה לבחור לשלם שכר דירה או לקנות לחם וחלב. ותמיד בחרתי שיהיה להן אוכל.
התחלתי לפגר בתשלומי שכר דירה. פעם אחת, פעמיים, ובוקר אחד פשוט זרקו אותנו מהדירה. אני זוכרת את היום הזה כאילו זה היה אתמול: שתי בנות קטנות, כמה שקיות, והכי חשוב לא ברחוב. שכן אחד ממול, מרדכי, פתח לנו את הסלון שלו, ובמשך חודש ישנו שם על מזרונים. הן לא הבינו מה קורה, אני כן. זה לא היה רעב זה היה בושה, אימה, עלבון ועייפות שאין לה סוף.
בסוף, השכנים עשו מגבית קטנה ואספו כמה מאות שקלים הצלחנו לעבור לאיזה חדר קטן ביפו, בניין ישן, קצת צפוף אבל שלנו. הייתי אסירת תודה שהילדות מתעוררות בבוקר ולא ברחוב.
לילדות שלי זכורים בעיקר הצעקות. לי כאב הגב מהעייפות. להן חסר החיבוק, לי תמיד נרשם “להחזיק את הראש מעל המים”. הן פחדו אני רק ניסיתי לא להתפרק.
למרות הכל, נתתי להן לימודים. הלכו לבית ספר, סיימו תיכון, וגם נכנסו לאוניברסיטה. היום שתיהן נשואות, עם משפחות. יש להן עתיד.
אבל היום הן כבר גדולות ומסתכלות עליי אחרת. שואלות למה לא התעניינתי מה הן מרגישות. למה לא הגנתי עליהן אם מישהו פגע בהן. למה תמיד הכל היה דחוף יותר מהן.
“אמא, דאגת לנו, אבל לא חיבקת,” אמרה לי יעל פעם.
המילים נכנסו לי ישר ללב. כי לא חסר לי אהבה חסרו לי כישורים. אף אחד לא לימד אותי ללטף או להגיד “אני אוהבת”. אותי גידלו לשרוד, לא להתרגש.
עם השנים, נהיה ריחוק. הן פחות מבקרות. יש להן משפחות, ילדים, מלא תירוצים. אני יודעת שהן עסוקות, אבל זה רק חצי מהסיפור.
יום אחד, בלי רעה, שתיהן חייכו ואמרו לי באגביות: “הנשים של ילדינו שונות ממך. הן חמות, סבלניות, מחבקות.” לא היה בזה רוע, זה היה פשוט תיאור. לי זה נשמע כמו פסק דין חרישי כאילו בחרו לגדל את דור ההמשך עם מה שאצלי לא היה.
הבנתי שהשיפוט כלפיי הוא לא רק על מה שהייתי אז, אלא גם בהשוואה לאימהות של היום. אולי באמת השנים הקשות עיצבו אותי להיות פחות רכה, יותר עייפה.
וכשאני שומעת את התלונות, גם כשכואב אני מקשיבה. מסתכלת פנימה, לפעמים נראית קטנה בעיני עצמי.
אני לא כותבת את זה כדי לחפש רחמים או תירוצים. הייתי אמא שלא ידעה להעניק רכות זה נכון. כן, טעיתי. והיום אני יודעת. אבל גם יודעת דבר נוסף: עשיתי מה שיכולתי עם מי שהייתי.
אהבתי כמו שידעתי. אי אפשר לתת מה שלא קיבלת אף פעם.
אולי יום אחד הן יראו את כל האמא, לא רק את טעויותיה. ואולי לא.
להיות אמא זה לא להיות מושלמת. זה פשוט לאהוב, גם כשאין לך מושג איך עושים את זה נכון. וגם אם היום בנותיי בוחנות אותי בעיניים של מבקרות, אני מקווה שלפחות אלוהים מסתכל עליי כאמא ברחמים, באמת, ובאהבה שמרפאה ולא שופטת.
