דודה סוניה, סליחה על ההפרעה, תוכלי לשמור קצת על הילד שלי? – בפתח הדלת עמדה צעירה עם מבט מתנצל. – מה?…

דודה אילנה, סליחה על ההפרעה, תוכלי לשמור קצת על הילד שלי? על סף הדלת עמדה צעירה עם מבט מתנצל בעיניים.
מה זאת אומרת? בעלת הדירה עשתה את עצמה כאילו אינה מבינה את הבקשה.
השכנות אמרו לי שאת לפעמים שומרת על ילדי אחרים לכמה שעות, כשצריך לצאת לסידורים… הצעירה ניסתה לחייך.
תזכרי, יקירתי, אין “ילדים של אחרים”. כולם שלנו, ענתה דודה אילנה בטקסיות.
נכון, חייכה האם הצעירה, אז תסכימי לשמור?
ולכמה זמן את עוזבת לי אותו?
שעתיים כזה.
בטוח שעתיים?
אולי שלוש עכשיו כבר בהיסוס השיבה האם.
לא ככה, יקירתי, אמרה דודה אילנה בקשיחות. אקבל את הילד רק לזמן מדויק, וחותמים על זה.
חותמים? למה זה?
כדי שעל כל דקה איחור תוסיפי לי מאה ש”ח.
מאה ש”ח? באמת?!
כן, כן. בדיוק כך. מאה ש”ח לדקה. אז אם תאחרי בשעה, זה כבר ששת אלפים ש”ח.
וואו. אז כמה עולה שלוש שעות?
לפני שנדבר על זה זה בן או בת?
זה חשוב?
וודאי. בת לשלוש שעות זה שלוש מאות ש”ח, בן שש מאות.
למה ככה?
מה זאת אומרת? את לא מרגישה ביניהם את ההבדל?
חוץ מפרטים קטנים נראים לי אותו דבר.
הפרטים הקטנים הם הסיפור. את יודעת, אם זה בן
בן לי.
אז… אני חייבת להתקשט ליישר את הגלימה, לשים לק, איפור, צלליות, לשפתיים וכיוצא בזה. קוסמטיקה, זה יקר.
רגע! התפרצה האם הבן שלי, רועי, רק בן חמש. למה שיצטרך שתשקיעי ביופי?
איך למה? הילד צריך לפתח טעם מהילדות.
ובנות?
אצל בנות זה מתפתח לבד. אבל בן חייב להבדיל בין יופי לכיעור, שלא יחזור פעם הביתה עם מישהי… אהמ… מקרית. את, אני מקווה, לא מסתובבת בבית עם פיג’מה קרועה וגרביים לא תואמות?
אני? הצעירה מהרהרת, מסמיקה אסור?
יקירתי! קראה דודה אילנה תזכרי: הילד בוחר אישה כמו אמא שלו. אם לא תרצי כלה מוזנחת
לא רוצה! אז… אפשר כבר להביא אותו?
מתי?
עכשיו, אמרתי כבר צריך לצאת לזמן קצר.
בלי איחורים?
בבקשה אבוא לאסוף בעוד שלוש שעות, מבטיחה.
בסדר, תביאי בעוד רבע שעה. דרך אגב, מה התעניינויות הילד שלך?
מה זאת אומרת? בן חמש
ולכן אני שואלת בגללו.
בגללו?
בוודאי. בגיל כזה נוצרים תחומי העניין. הבן שלי, עמיחי, היה מפרק אופניים בגיל חמש, ואחר כך מנוע של רכב.
בגיל חמש?!
לגמרי. כי אבא שלו, בעלי, היה המכונאי הכי טוב בירושלים! לא שמעת?
לא.
חבל. הבן השני בגיל חמש כבר ניגן בכינור, אמרנו לו שזה לא מתאים אבל הוא התעקש, היום הוא מורה לסולפז’ בקונסרבטוריון. הכול אפשר, העיקר לרצות. והשלישי…
השלישי, שמעתי, ספורטאי קטעה אותה האם.
נכון. עד היום אצלנו בבית קיר טיפוס שוודי. ואם רועי ירצה לנסות, אראה לו תרגילים מיוחדים.
את? נדהמה הצעירה.
למה לא? עוד יש אצלי פסנתר, כינור, ספרות על מכניקה, מוסיקה ודייג. תגידי מה הילד אוהב, אתפוס לו את הדמיון לשלוש שעות.
הוא… הוא לא מגלה עניין בכלום, התוודתה האם בעצב.
ולמה הוא חולם?
נראה לי על כלום.
מה? דודה אילנה הופתעה. ילד אמיתי בגיל חמש חייב לרצות שרביט קסמים, לעוף כציפור, להיות חייזר, להיכנס למכונת כביסה שתעבוד, לפרק טלוויזיה, ללטף נמר בספארי… באמת הוא לא רוצה כלום?
הוא רק רוצה פלאפון כמו של הגדולים, אמרה האם בעצב.
מובן, הנהנה דודה אילנה. מיד תביאי אותו! לא, בעוד רבע שעה. ואגבה ממך רק שלוש מאות. כמו על בת.
זאת אומרת מה? נעלבה האם. הוא בן!
ומה זה משנה? קיום איבר לא קובע אותו. אבל מבטיחה לך אעשה ממנו גבר אמיתי.
איך? התחלחלה האם.
אל תדאגי, לא העסק שלך. אבל בפעם הבאה, תצטרכי לשלם תעריף של בן, כן?
כן… השיבה הצעירה, כנכנעת. אין ברירה.
טוב מאוד. לכי להביא אותו, אני הולכת להשקיע בפנים שלי.
בבוקר הבא, רועי עוד לא פקח עיניים ושאל:
אמא, היום אני חוזר לבקר אצל דודה אילנה?
למה? שאלה האם בקנאה.
אצלה… כל כך מעניין! קרא הבן.