למקרה של גשם
בארון המטבח, מתחת לחבילה של סוללות רזרביות וגומיות לשיער, שוכבת נייר מקופל לרביעיות. חמוטל מחזיקה בו לא כמו פתק, אלא כמו מכשיר: פורשת בו יד בזהירות, שלא ירעדו השוליים, וקוראת לא בעיניים אלא בגוף כמו שמביטים במדריך לפני שלוחצים על כפתור.
למעלה, בכתב כחול־שחור, רשום: למקרה של גשם. מתחת רשימה. לא תהיי חזקה ולא תיפסי את עצמך, אלא פעולות קטנות, בדוקות.
1. כוס מים. אחר כך תה. לשבת לשתי דקות.
2. לנשום: ארבע נשיפות, שש שאיפות, עשר פעמים.
3. להתקשר לאחד משלושה אנשים. לומר: אני צריכה חמש דקות, רק תקשיב.
4. לכתוב שלושה צעדים קרובים בדף. לא יותר.
5. להעביר הלאה: לבקש, לשלם, לדחות.
6. לעבור מסלול: מבית עד בית המרקחת דרך החצר, סיבוב סביב בית הספר, בחזרה.
7. לומר בבית משפט אחד בלי האשמות.
הרשימה הופיעה אחרי שמלפני שנתיים חמוטל נשברה בסופר, כשהקופה נתקעה, ומאחוריה מישהו טרק בעקבים. אז היא יצאה לרחוב בלי לקנות כלום, ולא הצליחה אחר כך להבין לעצמה למה. הפסיכולוגית בפגישה הראשונה שאלה, מה את עושה כשאת מוצפת? חמוטל ענתה, שום דבר. אני מנסה לא להרגיש. ונהיה ברור ששום דבר הוא גם פעולה, אולי הכי הרסנית.
היום היא שלפה את הנייר לא בגלל שכבר רע, אלא כאילו לוודא הדף כאן, אז יש בסיס קרוב. היא קיפלה, לחצה באצבעות על הקיפולים, הכניסה חזרה וסגרה.
על השולחן קופסת קוסקוס, ליד קופסת אוכל של הבן. חמוטל בדקה שיש מגבונים, תפוח ושקית קטנה של עוגיות. במסדרון תלויה המעיל שלו, ביומן מונחת על השידה. הכול מוכן, ומזה נעשית עוד יותר מוטרדת כמו לפני נסיעה, שרק נדמה ששכחת משהו.
הבן שלה, נועם, יצא מהחדר, סוגר רוכסן.
אמא, היום יש מבחן בחשבון.
אני זוכרת, חמוטל חייכה, והסתירה בפיה רק שלא יהיו הפתעות.
הבעל, עופר, כבר שתה קפה, מול המסך. עובד במשמרות; היום צריך לקפוץ למוסך, ואז לאתר הבנייה.
תוכל להסיע אותי הבוקר? שאלה חמוטל, חותמת סניקרס.
לא אספיק. יש לי פגישה בתשע, הוא אמר בלי להפנות ראש.
חמוטל בלעה בהבנה את העקצוץ המוכר לא אספיק נשמע כמו לא רוצה, אף שידעה שזה לא המצב. היא לקחה את התיק, בדקה מפתחות, כרטיס, מטען.
המעלית הגיעה מהר, רק שבקומה הראשונה הדלת ננעלה לרגע. חמוטל לחצה שנית. שקט.
אמא, נתקענו? נועם הביט בה מבט בוגר מדי.
לא. שנייה. היא לחצה פתיחה וסגירה, ואז קריאה. מעלית נאנחה ונסעה.
חמוטל הרגישה גל חם מתרומם בחזה; שום דבר לא קרה, הגוף כבר מוכן לתקלות.
בחוץ ראתה שהאוטובוס עזב. בתחנה אנשים עצבניים, חלק מתווכחים בטלפון, אחרים מביטים אל הריק. חמוטל בדקה את השעון. אם יחכו, יאחרו.
נלך ברגל עד הרכבת, אמרה. מהר.
נועם רץ ליד, משתדל לא להיחלץ. חמוטל אחזה אותו בשרוול, שלא יפרוץ לכביש. בראש כבר רשימה: בית־ספר, משרד, שיחת ועידה, אחר כך
בכניסה לרכבת קיבלה רטט בכיס. מספר בית הספר.
חמוטל בן־ישי? קול המזכירה אדיב, יבש. לנועם היום אין אישור לשחרור משיעור ספורט. הוא אמר שכואב לו הברך, אך ללא אישור איננו יכולים
חמוטל עצמה עיניים לשנייה.
באמת כואב לו. היינו אצל רופאה, האישור בבית, שכחתי לשים. אפשר לשלוח תמונה?
תמונה לא מתקבלת. צריך מקור.
אגיע אחרי העבודה, ענתה חמוטל, קצת קצרת רוח. או אולי אוכל לבקש מעופר.
עד שתים־עשרה, חתכה המזכירה.
חמוטל ניתקה והרגישה איך בפנים מתהדק משהו. עד שתים־עשרה משמע, שהיא תצטרך לברוח מהמשרד, דווקא ביום של הגשת דוח.
נועם עמד לידה, בוחן אותה.
לא בכוונה, אמר.
אני יודעת. לך. הכול בסדר, חמוטל אמרה, אף שבסדר כבר התרחק ממנה.
הגיעה איתו לבית־ספר, נשקה לראשו, וחזרה לרכבת. בקרון צפוף, מישהו דורך עליה, מישהו צוחק בקול. חמוטל נטפה אל המחזיק, משתדלת לא לחשוב שתחילת היום רק.
במשרד קולטת ריח קפה ומדפסת. קולגה משולחן ליד הרים ראש.
חמוטל, לקוח על הקו. איפה הגרסה הסופית? הם כבר לחוצים.
היא התיישבה, הדליקה מחשב, פתחה תיקייה. הקובץ לא שם. בדקה שוב. אתמול שמה אותו בדיסק משותף. או רק חשבה ששמה.
מיד, אמרה, ידי רטובות.
פתחה מייל, חיפשה שיחות, ניסתה לשחזר רצף. בראש חלפה מחשבה: שוב הרסת הכול. משפט ששמעה בילדות, ותמיד צץ כשפשוט צריך לפתור בעיה.
הטלפון רעד שוב. הפעם אמא.
חמוטל, קולה מתוח. הברז במטבח דולף. שמתי גיגית, עדיין מטפטף. מפחדת להציף שכנים.
חמוטל הסתכלה על המסך, על תיקייה ריקה, על השעון.
אמא, אני בעבודה. תסגרי מים מתחת לכיור, יש ברז. זוכרת?
לא מצליחה, קשה.
קחי מגבת, נסי דרכה. אם לא הולך, תתקשרי חירום. אשלח לך מספר.
יגיעו מתי שבא להם.
מבינה. אבל אני לא יכולה לבוא עכשיו. קולה של חמוטל נהיה חד. אשלח מספר, טוב?
אמא שתקה רגע.
טוב, אמרה בשקט.
חמוטל ניתקה והרגישה אשמה, כמו תיק כבד. רצתה להיות הבת הטובה, האמא הטובה, העובדת המצוינת, והאדם הסביר. ברגעים כאלה הפסידה לכולם.
הבוסית הופיעה בדלת.
חמוטל, מה עם הדוח? הלקוח ממתין. וגם, ש lowered voice אתמול שלחת טיוטה עם מספרים לא תואמים.
חמוטל הרגישה חום עולה אל פניה.
מיד מטפלת, אמרה. אבדוק ואשפר.
מהר, אמרה הבוסית ויצאה.
חמוטל הבינה שוב שהיא עומדת לעשות את מה שעשתה כבר אינספור פעמים: להתרוצץ, לאחוז בכל, ולטעות יותר. בפנים עלתה פניקה, דביקה, כמו מחסור באוויר.
היא השתרעה בכיסא ועצמה עיניים. למקרה של גשם, צף כמו יד על כתף.
חמוטל קמה, לקחה כוס, הלכה למטבח. לא כי רצתה תה, אלא כי צריך לשנות את המצב, לנתק מעגל.
מילתה מים מהמתקן, שתתה מהר. הרתיחה קומקום, שמה שקית תה. התיישבה בחלון, ועיניה יצאו לחצר בין בנייני המשרד. שתי דקות. פשוט שתיים.
עשתה עשר שאיפות ארוכות מהנשיפות. בשישית כתפיים ירדו. בעשירית הלב עוד מהיר, אבל פחות סירנה.
שבה לשולחן, הוציאה פנקס מהתיק. רשמה למעלה: עכשיו.
1. למצוא את גרסת הדוח האחרונה.
2. להתקשר ללקוח ולומר במדויק מתי יהיה.
3. לפתור אישור ונזילה.
שלושה צעדים, לא עשרה.
פתחה את היסטוריית הקבצים. הסתבר שהקובץ רק שונה שמו, לא נמחק. אתמול הוסיפה תאריך לשם, ולא שמה לב שהמיון משתנה. פתחה את המסמך, בדקה מספרים, איתרה טעות בנוסחה. תיקנה, עדכנה, שמרה.
אז התקשרה ללקוח.
בוקר טוב. זו חמוטל, אמרה בקור רוח. אתמול יצאה טיוטה עם טעות, תיקנתי כעת. גרסה סופית תעבור תוך ארבעים דקות. אם צריך בדחיפות, תגידו מה קריטי ואעמיד.
הצד השני שתק, ואז נשם עמוק.
ארבעים דקות מתאים. תודה על ההודעה.
חמוטל סיימה וחשבה שנוצר לה אי קטן. לא אושר ולא שקט, רק אפשרות לעמוד.
הנקודה הבאה הייתה שיחה. אחד משלושה. פתחה אנשי קשר, נעצרה על עופר. לא רצתה לא אספיק שוב, אבל כרגע רצתה לא השתתפות מושלמת, אלא עזרה מדויקת.
עופר, שלום. אני צריכה דחוף בית הספר דורש את האישור עד שתיים־עשרה. הוא מונח בבית, על שידה במסדרון, מתחת ליומן. תוכל לקפוץ ולהביא?
אני בקצה העיר השני, התחיל.
חמוטל נשמה ולא נתנה לעצמה להתקומם.
אני מבינה. אם לא תביא, אצטרך לעזוב את העבודה זה גרוע יותר. תוכל לבקש ממישהו? או לשנות מסלול?
עופר שתק, ואז:
בסדר. אקפוץ הביתה ואסיע. רק תשלחי תמונה, שאדע מה לחפש.
תודה. שולחת.
היא צילמה את האישור, בדיוק כפי שהשאירה אמש, ושלחה. בראש חלפה מחשבה: הנה, להעביר לאחרים. לא גבורה, בקשה פשוטה.
אמא ונזילה נשארו. חמוטל שלחה לה הודעה עם מספר חירום והוראה פשוטה: ברז מתחת לכיור, ימינה עד הסוף. אם קשה מגבת בעדינות. פחדת התקשרי. תגידי שיש נזילה, חוששת להציף. אחר כך בכל זאת התקשרה.
אמא, לא יכולה להגיע עכשיו, ניסתה רכות. אבל אני על הקו איתך. נסי לסגור רגע.
כבר הידיים רועדות, הודתה אמא.
בואי יחד. איפה את עכשיו?
במטבח.
טוב. פתחי ארון מתחת לכיור. קחי מגבת. עטפי את הברז ונסי להסתובב, לאט.
חמוטל הקשיבה לרעש המים, גיגית.
הסתובב, אמרה אמא ומופתעת והטפטוף הפסיק.
נהדר. רק אל תפתחי עד שיבוא שרברב. אגיע בערב לבדוק.
סליחה שהטרדתי, אמרה אמא.
לא הטרדת. דווקא בזמן התקשרת, חמוטל אמרה והופתעה זו אמת.
העבירה דוח. אחרי ארבעים דקות, כפי שהבטיחה. הבוסית הנהנה, בלי חיוך, אבל גם בלי מנחה. קולגה הרים אגודל.
היה אפשר לשחרר. אבל רעד נותר, כמו אחרי בלימה פתאומית. חמוטל ידעה: אם תמשיך ככה תתרסק בערב ותתפרץ בבית.
בהפסקת צהרים לא הלכה לחדר אוכל. לבשה מעיל, לקחה טלפון ואוזניות ויצאה. המסלול מהרשימה: מהמשרד עד בית המרקחת דרך החצר, סיבוב סביב בית הספר, בחזרה. לא כי נדרש תרופה המסלול מוכר, קצר, בלי הפתעות.
הילכה במהירות, לא סופרת רגליים אלא הגוף, מחפש קצב. קנתה בבית המרקחת פלסטר ואריזת תה קמומיל, אף שבבית יש. שיהיה. זכר מוחשי למה שטיפלה בעצמה.
בחזרה עמדה ליד גדר בית הספר, הסתכלה על החלונות. שם נועם כותב מבחן. חמוטל רצתה לשאול אותו איך אתה?, אבל ויתרה. שאישאר בענייניו.
בערב עופר שלח הודעה: הבאתי את האישור. אמרו שהכול בסדר. אחריו תמונה: האישור ביד השומר, ברקע לובי בית הספר. חמוטל חייכה וחשה עוד קשר נפתח בחזה.
הגיעה הביתה מאוחר מהרגיל. עייפה, אך לא מותשת. ביומן שבשידה, האישור איננו סימן שעופר באמת לא שכח.
נועם אכל פסטה במטבח.
אמא, קיבלתי ארבע, אמר בגאווה.
כל הכבוד, חמוטל ליטפה לו כתף. איך הברך?
בסדר. פשוט פחדתי שוב יכאב.
חמוטל הנהנה. רצתה לומר: גם אני פחדתי, אך זה כבר היה מוגזם. הרתיחה קומקום, פתחה תה קמומיל, שמה שקית בכוס.
עופר נכנס, פושט נעליים.
איך היה לך היום? שאל.
הרגישה גירויים מוכרים: להציג, לפרט, להוכיח שהיה קשה. אך ברשימה משפט אחד, בלי האשמות.
הניחה כוס על השולחן.
היום היה סוער לי. אני צריכה שתהיה איתי חצי שעה בלי טלפון.
עופר הביט בה בזהירות, יותר מהבוקר.
בסדר. אחרי ארוחת ערב. אני באמת עייף, אבל אפשרי.
תודה, חמוטל הבינה זה הסכם, לא וויתור.
אחרי הארוחה ישבו בחדר. עופר הניח את הטלפון הפוך. נועם הלך להכין שיעורים. חמוטל סיפרה בקצר על הדוח, על שיחת בית־ספר, על נזילת אמא. בלי דרמה, סדר פעולות. עופר שאל פעמיים, הנהן, אמר: כן, זה הרבה. וזה הספיק.
מאוחר יותר חמוטל קפצה לאמא. הביאה מפתח שוודי וגומיית איטום חדשה. אמא פגשה אותה בכניסה, סליחה על הפנים.
חשבתי שתכעסי, אמרה.
כעסתי, הודתה חמוטל, מורידה מעיל. אבל לא עליך. על זה שאני לא מספיקה להיות בכל מקום.
פתחו יחד את הארון. הברז היה סגור, גיגית יבשה. חמוטל הידקה חיבור, החליפה גומייה. המים הפסיקו לנטוף. לא נס מכניקה פשוטה.
כשהגיעה הביתה, הנייר המקופל היה עדיין במגירה. חמוטל הוציאה אותו, פתחה, התבוננה ברשימות. הן לא הבטיחו שיהיה חלק, רק שזה סט פעולות שאפשר לעשות כשמשהו משתבש.
הוסיפה בסוף: 8. לבקש חצי שעה בלי טלפון. חשבה, והוסיפה ליד: זה עובד.
קיפלה חזרה, החזירה וסגרה. היום לא היה מושלם. אבל הוא לא היה אסון, וזה הספיק, כדי ללכת לישון בתחושה שמחר תוכל שוב להתמודד.
