נמאס לי, די, אני עוזב! כמה אפשר?!
“נמאס לי, די, עוזב! כמה אפשר! הילד, העייפות הנצחית שלה, ‘תעזור, תעזור’… אני רוצה לצאת, כמו פעם! אני רוצה סקס! אני עובד! בסוף, אני רוצה לבוא לאישה שאני אוהב, לאישה… עכשיו אני אגור אצל חבר, אחר כך אמצא מישהי צעירה… אוי…” יובל ישב מאחורי ההגה, חושב לעצמו שהיום זהו, הגמר עם נגה, אשתו, מדליק עוד סיגריה וכולו עצבים.
הסיפור שלהם כבר ישן כמו ירושלים. הכירו, התאהבו בטירוף, תשוקה, לא חשבו על אמצעי מניעה, ואז אחרי כמה חודשים היא מראה לו בדיקה עם שני פסים.
ברור שתלדי, נסתדר, אמר יובל בביטחון וכל המשפחה, סבתות וסבים, הנהנו, ‘נשמח לעזור, רק תלדי…’ אחרי זה חתונה, לידה, דמעות של אושר בן! ואחר כך… החיים המאושרים נגמרו, נגה הפכה לעקרת בית עייפה, שיער סתור, לובשת טרנינג, הילד צורח כל הזמן, גם בלילה, “תעזור”, זה לא מפסיק. איפה הנגה שלו, איפה הילדה שאהב? המשפחה נעלמה, רק הם לבד עם ההורות.
אני לא מוכן! אמר יובל לנגה היום וטרק את הדלת מולה, כשהיא מחזיקה את התינוק ובוכה.
צעקה של בלמים… פתאום מופיעה דמות כהה מוקפת מעיל ישן לפני המכונית.
אתה מה, רוצה למות?! יובל קפץ מהמכונית ורץ אליו.
האיש עם המעיל התיישר, הסתכל על יובל בעיניים עייפות ולחש:
כן.
יובל הופתע מהתשובה:
סבא, צריך עזרה? אתה צריך משהו?
אני כבר לא רוצה לחיות.
נו, מה זה הדיבורים האלה, בוא אני אקח אותך הביתה, תספר לי, אולי אני יכול לעזור יובל תפס את ידו של הזקן והוביל אותו בעדינות למכונית.
אז תספר, סבא יובל הדליק סיגריה.
זה סיפור ארוך.
יש לי זמן.
הזקן הסתכל ביובל, ואז הביט בתמונה שתלויה על המראה.
לפני חמישים שנה פגשתי את אשתי, התאהבתי מיד, הכול רץ מהר, שנינו, ילד, בן, כמו שצריך… חשבתי שפה אני מוצא את האושר! רק שרציתי שיישאר כמו פעם, אהבה, תשוקה, צעירים… אבל היא היתה עייפה, ילד קטן, הבית, עבודה, הכל נפל עליה, אני לא עזרתי… הכרתִי אישה בעבודה, הסתבכנו… היא גילתה, התגרשנו. לא עבד עם האישה השנייה, לא התבאסתי, הלכתי לבלות. נגה התחתנה שוב, נראתה טוב, הבן קרא לאב החורג ‘אבא’, וזה לא עניין אותי.
ומה איתך? שאל יובל, מדליק עוד סיגריה.
אני? ביליתי. סופו של דבר, אין משפחה, אין אישה, אין ילדים. היום הבן שלי בן חמישים, רציתי לברך אותו, לא נתן לי להיכנס, בכה הזקן, באשמה שלי. הוא אומר שאני לא אבא שלו, שיילך לבלות עם אחרים.
לאן להביא אותך, סבא? יובל התחיל להתופף על ההגה.
פה אני גר, פה, סע, אל תדאג… הזקן ירד מהמכונית והלך אל הבניין עליו.
יובל הסתכל עד שנכנס לבניין, ואז פנה ונסע. נכנס לסופר, קנה פרחים.
תסלחי לי, תסלחי לי, נכנס הביתה, ירד על ברכיו מול נגה, שהייתה עם דמעות בעיניים, קחי לך הפסקה, אהובה.
לקח את הבן מידיה, הלך לחדר, תוך כדי נדנוד התחיל לשיר בקול צרוד: “הצעצועים עייפים לישון…”
הבן נרדם במהירות, שם את היד הקטנה על ליבו של אבא. יובל הסתכל עליו בהתרגשות: “אני רוצה לראות איך הבן שלי גדל, אני רוצה לשמוע ‘אבא’.”
שוב הצלת “טובעים”? פגשה אותו בדלת סבתא, עם חיוך, כשהזקן חזר הביתה. הוא, מחייך, שם את המעיל על הקולב.
כן, הצלחתי, צריך ללמד את הדור מה באמת חשוב.
איך אתה יודע מי צריך עזרה?
גם אני הייתי צריך אותה כשהייתי בגילם…
בוא לאכול ארוחת ערב, מציל. אגב, מחר אנחנו אצל הבן ביום ההולדת, אין “טובעים” הערב, אמרה הסבתא, מביטה בו באהבה.
לא שכחתי, איך שוכחים? חמישים שנה לבן שלנו, לאהבה שלנו, אי אפשר לשכוח כזה דבר, חיבק אותה והלך אתה למטבח, מחייך…
