אחרי חמש שנות נישואים, אשתו של אחי נותרה עבורנו דמות זרה, עד שהגיעה לביקור האחרון שפקח לנו באמת את העיניים. אחי, נדב, עבר לירושלים אחרי הלימודיםבתכנון לחזור לתל אביב בתוך שנה, אך הגורל רצה אחרת. הוא פגש מישהי, הם החליטו להינשא, והוא נשאר שם לתמיד. לאור נסיבות מסוימות, לא יכולנו להשתתף בחתונה, ורק אמא שלי פגשה אותה בקצרה.
השנים חלפו ואנחנו מעולם לא מצאנו הזדמנות לבקרם, אך השנה סיפר לנו נדב על טיול מורכב שהם עורכים, שכלל עצירה של יומיים אצלנו. הייתי נרגשת ומלאת רצון טוב לקבל אותם בדירתנו הקטנה בגבעתייםאו לכל הפחות, לארח אותם בבית הדוד שלי במושב הסמוך, שם יכולנו לספק להם מעט מרחב ונוחות. הציפייה נעשתה לאכזבה כמעט מהרגע הראשון, ברגע שנפגשנו עם גיסתי, יעל, בנתב”ג. מיד החלה להתלונן ללא הרף על הטיסה, נדמה כי לא היה דבר שהיה מספק אותה.
כשנכנסנו לבית במושב, המשיכה גלי הביקורת שלה: היא הפגינה אנטגוניזם חסר פשר כלפי המקלחת והשירותים. הכעס שלה הביא את נדב לנסות ולרצות אותה, ולקח אותה לטייל בתל אביב, בעוד אני ובעלי נשארנו נבוכים מול ההתנהגות הזאת. כשחזרו, היא דחתה בעיקשות כמעט כל דבר שהכנתי להם לאכול. הכלנ נראה עבורה מוזר ובלתי אכיל, ובקושי הסכימה לגעת בירקות, וגם אותם בחנה כאילו הם חשודים.
אם לא די בכך, למחרת בטיול בנחלת בנימין, התנהגה בחוסר סבלנות נוראיתכמו ילדה עקשנית. בזמן שהולכתי אותם חזרה לשדה, יכולתי רק להתפלל בדממה שהימים האלה כבר ייגמרו. לא הצלחתי להבין איך נדב חי איתה כבר חמש שנים, כאשר מספיקה רק שהות של יומיים כדי לחשוף צד כה מאכזב.
