תאומים?! נפלט לדבורה.
היא ניסתה בכל כוחה להסתיר את חוסר שביעות הרצון שלה, אך זה לא כל כך הצליח לה. נועה ידעה היטב שלקוות לכנות אמיתית מהחמות שלה זה לא באמת אפשרי. דבורה מעולם לא אהבה את נועה, ואף פעם לא חשבה שהיא מתאימה לבן שלה. למעשה, השכנים דווקא טענו שזה דביר שבעל אופקים צרים מדי עבור בת זוג כמו נועה.
נועה היתה בחורה עדינה ומשכילה, ובגיל עשרים ושלוש סיימה תואר בכלכלה והשתלבה יפה ברשת מרפאות פרטיות. נכון, היא גדלה בעיירה קטנה, אבל אביה ניהל מפעל מקומי ואמא שלה לימדה באוניברסיטה שם. אף אחד לא היה יכול להגיד על נועה שהיא לא משכילה או לא מנומסת, רק שדבורה בשלה פשוטה נורא.
טוב, מברכת אתכם! איזה אושר! כפול! גמגמה דבורה.
לא שהיתה לה כוונה לקחת חלק באושר הזה. ההריון של נועה היה קשה, והיה איום להפלה. אחר כך חששו ללידה מוקדמת, היא אושפזה שוב ושוב. דביר היה באה לבקר כמעט כל יום, אבל אמא שלו, שגרה שתי תחנות אוטובוס משם, אפילו לא הופיעה פעם אחת.
ביום השחרור מבית החולים, דבורה אפילו לא טרחה לבוא. דביר התחנן שתיכנס לראות את הנכדות, אבל דבורה אמרה:
אסור! אני עוד אביא להן וירוס! בריאות לפני הכול. כשיתחזקו ניפגש.
הבנות היו בנות שלושה חודשים כשנועה פגשה את דבורה ליד המכולת. דבורה שמה על עצמה חיוך מאולץ ולחשה:
איך אתן, בנות?
נועה חייכה חיוך אמיתי:
סתם מטיילות! העגלה ענקית, אבל מה לעשות? חייבים אוויר לילדות!
דבורה הנהנה ורצתה ללכת, אבל אז הופיעה חברה ותיקה שלה, תמרה, שנופפה ובאה אליהם:
דבורי! שלום! לא להאמין אלו הנכדות שלך?
כן, תמרי הקסם שלי!
נועה הכירה את תמרה. היא אמרה שלום בנימוס.
שתיהן ביחד?! נועה, איך הצלחת?! עדינה כזאת!
נועה שלנו גיבורה! קפצה דבורה.
נועה הביטה בה בשוק. לפני רגע דבורה ניסתה לברוח מהמקום ועכשיו היא מגלמת את דמות הסבתא האוהבת.
דבורה ותמרה המשיכו לפטפט. נועה שומעת חצאי משפטים: שתאומים זה אושר, שהיא מסתדרת נפלא, שדבורה עוזרת לה… בקיצור, נועה שמעה כל כך הרבה דברים על החיים שלה עצמה עד שלא נשאר לה מה להגיד. תמרה הלכה אחרי כמה דקות:
טוב, צריך לרוץ לבנק! שמרי על הבנות!
דבורה חיכתה חצי דקה. ברגע שתמרה נעלמה, החיוך נמחק. דבורה נפרדה בקרירות והסתלקה.
בערב נועה סיפרה לדביר מה קרה. דביר רק משך בכתפיים:
נו, ככה אמא שלי. גם איתנו לא ממש התעסקה. אבל סיפורים? היו בשפע… תמיד אמרה שלומדת איתי עד הלילה והאמת? יושבת על הספה וצופה בפרק של טלנובלה. כאילו היא לקחה את אחותי פארי שעות לגינה, ובפועל מתאפרת ואני משגיח על אחותי… נועה, אל תקחי ללב, באמת.
נועה שמעה את זה כבר אלף פעם, אבל עדיין כל פעם הופתעה מחדש לגלות שיש עוד פרק לסיפור הזה.
***
השנים חלפו, יחסה של דבורה לא השתנה. ואז, יום אחד, קרה אסון קטן. כשיצאה ממונית, דבורה מעדה, שברה את הרגל. ואז הבריק במוחה רעיון מבריק:
אני אבוא לגור אצלכם! בישרה לדביר ולנועה.
הם החליפו מבט. היה ברור לאן זה יוביל, אבל לא העזו לסרב.
הבית הפך לבלגן. הם עצמם עברו לישון בחדר הילדים, ואת החדר שלהם תפסה דבורה. היא נהייתה ממש ילדה שלישית: צריך לבשל לה, לנקות אחריה, לעזור לה להתרחץ, וכמובן לרוץ בשבילה למכולת.
לתאומות היו אז שנתיים וחצי. נועה ניסתה לחזור לעבוד בחצי משרה, אז שמו את הבנות בגן. כל בוקר נועה ודביר היו נאבקים בשתיים הקטנות שהתחננו להישאר במיטה ולא ללכת.
פעם אחת, בדרך החוצה, צלצל לו הטלפון של דביר:
אמא?! למה את מתקשרת? את בחדר ליד!
אני לא יכולה לקום, יש לי גבס…
אמא, יש לך קב…
תשתוק, דביר! אני חייבת להגיד משהו ולא צריך לקום בשביל זה!
נו, אמא, אני מקשיב…
פשוט נמאס לי מהרעש שלכם בבוקר! אין לי רגע שקט. איך אפשר לישון כשאתם מתרוצצים והבנות צורחות?!
דביר נהיה אדום מזעם, הולך לחדר של אמא שלו, פותח את הדלת בצרחה:
רוצה לישון? אז אולי תשמרי את הבנות לבד ונלך שנינו?!
דבורה השתתקה. כעבור ימים אחדים עזבה את הדירה. אפילו לא חיכתה שיורידו לה את הגבס. דביר ממש לא התבאס, אבל נועה, משום מה, נשטפה רגשות אשמה. לא רצתה שהבעל יריב עם אמא שלו אבל מה עוד אפשר היה לעשות?
***
ברוב שישי נועה עבדה רק חצי יום. בצהריים אספה את הבנות, הלכו יחד הביתה, קנו עוגיות וצפו בסרט ילדים. גם השבוע הכל הלך כרגיל. נועה פיזרה כריות על השטיח, הדליקה את המקרן. פתאום דפיקה בדלת.
נועה פותחת דבורה עומדת שם, מחזיקה את יונתן, בנה של פארי.
מה שלומך, דבורה? משהו קרה?
פארי השאירה אצלי אותו עד הערב… אבל עכשיו אני חייבת ללכת לסידורים! תשמרי עליו שעה וחצי! בבקשה!
נועה נלחצה. יונתן היה קטן בחצי שנה מהבנות, אבל ילד רגוע, אז היא כרעה אליו בחיוך.
יונתן, תישאר איתנו קצת?
הוא הנהן בביישנות. נועה הרימה עיניים דבורה כבר במעלית.
מתי לחזור?
מקסימום שעתיים!
והיא נעלמה מבלי להיפרד.
***
דביר הגיע הביתה בשבע. ראה את האחיין שלו אוכל קציצות במטבח.
אהלן, גבר! מה קורה? באת לבקר? איפה פארי?
הילד חייך. נועה נאנחה עמוקות. לא רצתה שוב להיות הגורם לבלגן, אבל איך אפשר לשתוק?
אמא שלך הביאה אותו… רק לשעתיים. הלכה לסידורים…
וכמה זמן עבר מאז?
כמעט חמש שעות…
נועה הביטה בו בחשש.
טוב, אז איפה פארי?
היא בלעה רוק.
לא כתבתי לה… לא רציתי להלשין על דבורה, פארי סמכה עליה.
דביר התעצבן.
את טובה מידי… זה לא נורמלי! ואמא שלי, לא אמרה לאן הלכה?
נועה הנהנה בשלילה. דביר חייג מייד לאחותו וסיפר לה שיונתן אצלם. פארי הבטיחה להגיע במהירות.
***
כמעט תשע. הילדים השתוללו בחדר. במטבח ישבו נועה, דביר ופארי.
חברים, למה שנחכה לה בכלל? הילדים צריכים כבר לישון…
נועה, לילה אחד ילכו לישון מאוחר. עם אמא צריך לסגור עניינים.
ברגע שדביר סיים לדבר שוב דפיקה בדלת. נועה פתחה.
יופי, באתי לקחת את יונתן! הצהירה דבורה.
נועה שתקה. ואז, מאחוריה, הופיעו פארי ודביר.
אמא, באמת הכל בסדר אצלך?
איך אתם מדברים עם אמא שלכם?!
אמא, בלי תירוצים! אני ביקשתי ממך לשמור על יונתן, לא מנועה. מה עשית כל היום?
דבורה צחקה במבוכה.
נו באמת, פארי. לנועה יש שתיים משלה, היא תסתדר. היה לי סידורים!
דביר התקרב.
איזה סידורים? את שואלת אותה בכלל?
אלוהים, מה יש לשאול?!
אז איפה היית בכלל? שאל דביר שוב.
כאן פארי התחילה לגחך בעצבנות.
לדעתי, אמא קודם כל הלכה למספרה בבוקר היה לה שיער יותר ארוך. אחר כך, כנראה, עשתה מניקור בבוקר הלק היה אדום, עכשיו ורוד…
דבורה החווירה, לא מצאה מילים.
את לא מתביישת?! צעק דביר.
היא שתקה. הסתכלה בילדים שלה.
פעם באלף שנה מבקשים ממך עזרה, ואת דוחפת את הילד לאשתי?! אולי גם לה יש פנטזיה על מניקור? אולי גם היא רוצה למספרה?!
פתאום דבורה הפכה אדומה, התנפחה מרוב כעס, ורצתה להעמיד את כולם במקום.
נו באמת, דביר! איזו מספרה ואיזה מניקור? אשתך פלאחית מחולון! תמיד היתה ותישאר…
רגע של דממה, ואז נשמעה שאגה:
תעופי החוצה!
דביר חטף את אמא שלו ביד והעיף אותה מהדירה. דפק את הדלת, נשען וקלט שנועה בוכה. הוא ופארי רצו להרגיע אותה.
נועה כאבה. זה היה משפיל. אבל מצד שני, ראו שגם את הילדים שלה דבורה בכלל לא סופרת. היה בזה משהו מנחם ברור שהיא הבעיה, לא נועה. לפעמים אתה מנסה להיות טוב, אבל לאנשים רעים כנראה לעולם לא תהיה מספיק טוב.
מאז הקשר עם דבורה דעך. דביר ופארי עזרו לה מדי פעם, אבל דבורה כבר לא לקחה חלק במשפחה. היא נעלבה, כמובן; אבל הרצון להיות בסביבה ניצח היא ניסתה לחזור, רק שמעולם לא עזרה עם נכדיה.
יום אחד, נועה עברה על הווטסאפ של דבורה וראתה תמונה של שלושת הנכדים עם כיתוב: יום הסבתות שמח לכל מי שגידלה נכדים! נועה רק צחקה בעצב. בערב, דביר ופארי לא יכלו להפסיק לצחוק על זה. נועה ניסתה לא להצטרף אבל היה לה קשה להתאפק.
