9 ביוני
אני יושב עכשיו בדירה של עידו, מנסה לאסוף את עצמי ולכתוב את כל מה שעבר עליי בימים האחרונים. הכל התחיל כשנועה, אשתי, סיפרה לי בעצמה על הבגידה שלה. ישבה מולי ובפנים חיוורות התחננה שאל סלח לה פתאום, כל הביטחון שלי התמוטט. לא הצלחתי להבין איך הגענו לזה. אמנם נועה תמיד הייתה סוערת, עושה שטויות לפעמים, אבל כזה דבר?
ביום השני אחרי החתונה שלנו היא זרקה לי פתאום שלקחה הלוואה גדולה, בלעדיי ועכשיו על שנינו לשלם אותה. לא ידעתי אם לצחוק או לבכות, אבל אמרתי לעצמי: נסתדר, אנחנו עובדים טוב, יש לנו משכורות יפות, מסתדרים כלכלית. היא תמיד אמרה שזה לא הזמן לילדים, “שלא נהרוס לעצמנו את המצב”.
ואז הגיעה ההפתעה. באמצע שבוע, נועה הרגישה לא טוב פרצופה הלבין, הזעיקה מד”א, לקחו אותה למיון. אחר כך סיפרו לי שאיבדה הריון. רק אז הבנתי שהיא הייתה בהיריון בלי שידענו בכלל, ומיד הגיעו הסיבוכים. הרגשתי זר, אבוד איך לא ידעתי?
ואז, כשניסיתי להבין איך מתקנים, נועה באה אליי עם רעיון עקום: כדי שאוכל באמת לסלוח לה, אני צריך גם לבגוד בה. היא אפילו הכירה לי מישהי רותם, בחורה גבוהה ובלונדינית, עם חיוך ענק. נפגשנו לקפה, אבל לא היה בינינו כלום. היא שאלה בזלזול, “אתה לא גבר?”, עניתי שאני פשוט לא מסוגל לבגוד במי שאני אוהב, אפילו אם פגעה בי.
חזרתי הביתה שבור ולא דיברתי עם נועה. ארזתי בגדים ועברתי לעידו. לא רציתי לשמוע אותה או לראות אותה. אחרי כמה שבועות היא התקשרה “אני בהיריון, אתה חייב לחזור. נהיה משפחה”.
לא רציתי כבר לא את נועה, לא את הילד ואפילו לא את ‘המשפחה’. כמה ימים אחר כך, ראיתי שוב את רותם בסופר. היא התבדחה, “חשבתי שנועה הצליחה לתפוס אותך בחזרה”. זה הדליק אצלי נורה אדומה. ביקשתי מנועה לראות בדיקות הריון, אולטרסאונד, מסמך מרופא משהו. היא נעלבה, “אתה לא מאמין לי?”. אמרתי לה, “אחרי הבגידה לא”.
היא לא יכלה להראות לי כלום, אז הבנתי שהכול שקר, שוב. לא נשאר בי כלום: לא אמון, לא אהבה. ביקשתי גט. הרגשתי כאילו יצאתי לחופשי, אבל גם כאילו נשברתי לשניים.
