עם הריח של קפה ערבי טרי, אותו קניתי בשוק הכרמל ואחד הסוגים הטובים ביותר, ומול הניחוח הכבד והמתוק של פטוניה פורחת על המרפסת התעוררתי בדיוק בשעה 6:00. זו הרגל שנצרבה בעצמותיי לאחר עשרות שנות משטר עצמי. קרני השמש של תל אביב טיפסו לאט־לאט מעל הבניינים הישנים של נוה צדק, והשליכו קווים יפים, ארוכים ומרצדים על רצפת המרפסת הסגורה, מוגנת מפני יתושים.
בוקר יום הולדתי השבעים ושלושה הגיע בלי רעש, רק עם הריח של קפה ערבי ושובל מתוק של פטוניה. התעוררתי, כהרגלי, עם הזריחה, בנוה צדק, הרחק מהשקט הכפוי של פרברי גוש דן. תמיד אהבתי את השעה הזו: הדקות בהן העולם נדמה לטהור, נטול מסכות. הכבישים עוד לא גדושים, הרוח נושאת הבטחה חדשה, והיום שייך רק לדרורים ולטיפת הטל על הדשא.
התיישבתי אל שולחן עץ האגוז שבנה דוד יעקב לפני ארבעים שנה, כשהייתי עדיין צעירה רהיט שעומד איתן, כשם שעמד הנישואין שלנו כל השנים, אבל החל לחרוק תחת עומס הזיכרונות.
הסתכלתי על הגינה שלי גאוותי השקטה. כל הידרנגיה, כל שביל לבנים מפותל, כל ורד שטיפחתי אפילו אחרי לילות קפואים כולם עדות לכישרון שסטה פעם אל נתיב אחר. בגלגול קודם הייתי אדריכלית. זוכרת היטב את נייר השרטוט, את חריקת העפרון. נבחרתי לתכנן מרכז לתיאטרון בדרום תל אביב, פרויקט שהיה אמור לעצב את הקריירה שלי. אבל אז הגיע דוד יעקב עם רעיון עסקי מבריק יבוא מכונות לעיבוד עץ. לא היה בידינו ההון; הקרבתי הכל, את ירושתי, חלומי, והשקעתי בו עד האגורה האחרונה.
העסק קרס תוך פחות משנתיים. נשארו לנו חובות, והמחסן התמלא מכונות שלא רצה איש. לא חזרתי למשרד, במקום זאת בניתי את הבית הזה, ועמלתי סביבו כמו מוזיאון פרטי של אהבה שלא נזרעה.
״תמר, ראית את החולצה הכחולה שלי? זו שמתאימה לי ממש?״
הקול של דוד יעקב קטע את מחשבותיי. הוא עמד על סף חדר השינה, כבר עם מכנסיים מגוהצים, כמה שערות מכסות בקפידה קרחת מתעקשת. אפילו היום יום הולדתי לא שם לב לשולחן החגיגי, לא התעניין. הייתי לו למערכת תומכת, שקטה, אמינה, בלתי נראית.
״במגירה העליונה. גיהצתי אותה אתמול״, עניתי בקול יציב כמו יסודות הבית שמבחינתו הייתי.
חמש אחר הצהריים הבית מלא בהמולת שכנים מהרחוב, קולגות של דוד יעקב, משפחה וקצת רעש. אני מסתובב בין הנוכחים, על תקן רוח רפאים, מגיש תה מתוק ומקבל בחיוך מחמאות שטחיות על עוגת התאנים. דוד יעקב היה במרכז העניינים, מתפאר ב״בית שלו״ וב״עצים שלו״ שוכח, או אולי מתעלם בכוונה, שכל גרגר אדמה, יחד עם דירת הפאר בפרויקט היוקרתי ברחוב הרצל, רשום על שמי בלבד. אבי המנוח, שהיה בנקאי, התעקש על כך. זו הייתה המבצר השקט שלי.
בת הזקונים שלי, הילה, הייתה היחידה שראתה מעבר למעטה. היא חיבקה אותי, ריח של בית החולים דבק בה. ״אמא, את בטוחה שאת בסדר?״ לחשה. חייכתי, חוסר המנוחה בעיניה גילה שהיא קלטה רעידות מתחת לפני השטח.
הגיע הרגע שלו חיכה דוד יעקב הוא תקתק קלות על כוס שמפנייה וביקש שקט.
״חברים, משפחה״, פתח בקול עמוק ומגונן, ״היום חוגגים את תמר, הסלע שלי, אבל הגיע הזמן להיות באמת כן. לצאת לאור.״
החווה בידו לעבר השער. אישה בשנות החמישים לחייה נכנסה, מלווים אותה שני צעירים. זיהיתי מייד רונית, שהייתה פעם תחתיי במשרד האדריכלות. אני הדרכתי אותה, עודדתי אותה. ועכשיו
״שלושים שנה חייתי חיים כפולים״ אמר דוד יעקב, קולו רעד משילוב מגעיל של ניצחון ותחושת חשיפה. ״זוהי האהבה האמיתית שלי, רונית. אלו שני ילדינו, דניאל ומירית. הגיע זמן שהמשפחה שלי תהיה מאוחדת.״
הציב אותנו זו לצד זו אשתו משמאל, מאהבת מימין כאילו מדובר בריהוט לסידור מחדש. השקט שנמשך הרגיש סמיך, כמעט פיזי. השכנה, מרים, קפאה עם משקה ביד. היד של הילה התהדקה סביב שלי עד שהפרקים הלבינו.
באותו רגע הרגשתי נקישה חדה בתוך ליבי. מנעול הנישואין החלוד לא רק נשבר הוא נעלם.
לא צעקתי. לא בכיתי. ניגשתי לשולחן שבחצר, הרמתי קופסה קטנה, קשורה בסרט כחול כהה השקעה קטנה שבחרתי בקפידה.
״ידעתי, יעקב״, אמרתי ברכות. ״זה מתנה עבורך.״
ההבעה על פניו השתנתה. פתח את הקופסה, רעד קל באצבעותיו. בטח חשב שיקבל תכשיט או מסר פרידה דומה ניסיון צולע לשמור על כבודו. תחת האריזה חיכתה קופסה לבנה, בפנים מפתח בודד של הבית ודף משפטי מקופל.
צפיתי בו קורא. הכרתי את המילים הכנתי אותן יחד עם עורך דיני, נדב בן־ישי.
**הודעת ביטול גישה conjugal**
בהסתמך על בעלות בלעדית (פקודת מקרקעי ישראל). חסימת חשבון בנק משותף. ביטול זכאות לדירה ברחוב הרצל ולדירה בנוה צדק.
חיוך הסיפוק עזב את פניו, נותר רק בלבול קר, כמעט חייתי. עולם שנבנה על שתיקתי וירושתי התפורר לנגד עיניו.
״יעקב, מה זה?״ שאלה רונית, ניסתה לקחת את הדף. הוא לא ענה. הוא לא יכול היה.
פניתי להילה. ״זה הזמן.״
צעדנו לעבר הבית, האורחים נפתחו לפנינו כאילו היו המים של ים סוף. שמעתי את יעקב קורא אחרי, אבל הצליל היה ריק. נכנסנו פנימה, ואני הסתובבתי פעם אחרונה. ״המסיבה הסתיימה״ אמרתי למדשאה. ״תסיימו את העוגה ותמצאו את הדרך החוצה.״
היציאה הייתה מהירה. עשר דקות, ונותרו רק צלחות, שאריות קצפת ודשא עייף. דוד יעקב דפק בניסיון לפתוח את הדלת, אך המנעולים כבר הוחלפו. צפיתי בו מהחלון, גורר אחריו את רונית והילדים, הולכים לעבר השער, איבדו את הדרך.
״אמא, את בטוחה שאת בסדר?״ שאלה הילה כשבלנו לסדר.
״עכשיו, לראשונה בחיי, יש מספיק מקום בחזה שלי לנשום.״
אבל הלילה לא נגמר. הטלפון רעד הודעה מוקלטת מיעקב, לא התנצלות אלא זעקת כעס:
״תמר, השתגעת! השפלת אותי! מנסה לשכור מלון וקופות הגרועים שלי חסומות. יש לך זמן עד הבוקר לסדר את הקרקס הזה או שתשלמי ביוקר!״
לא מחקתי. שלחתי לנדב.
למחרת נסענו למשרדו של נדב בן־ישי sanctuary של עץ ונחושת. קיבל אותנו בפנים רציניות.
״תמר, ההודעות נמסרו. יש עוד משהו על דוד יעקב זה חורג מהקשר עם רונית״.
פתח קלסר בקשת הערכה פסיכיאטרית כפויה, שהגיש לפני חודשיים. הוא בנה תיק כדי להכריז שאיני כשירה.
״הוא רצה לאשפז אותך, להשתלט על דירה, נכסים וקופת גמל ואת נשארת ב׳מוסד טיפולי׳.״
קראתי את רשימת ״סימפטומים״ שלו:
מאבדת דברים באופן תדיר (פעם אחת משקפיים).
חוסר התמצאות (מלח בקפה).
התבודדות (הגינה).
זו לא רק בגידה. זה ניסיון מחושב למחוק את קלסתרי ולשמור את כל רכושי. הבנתי: לא הייתי שוב אשתו. הייתי ניצולה שבילה שנים תחת מצור.
הצעדים הבאים היו קרויים כל עולמו הוסר במהירות.
דירה ברחוב הרצל הגיע עם רונית, מפתח לא הסתובב. דפק בדלת שקט.
המכונית: גרר הגיע והעביר את ה-SUV החביב שלו ששולם מכספי.
הפאניקה עלתה. נקודת השיא התרחשה ב״פגישה משפחתית״ בדירת בתנו הבכורה, תמרה. היא תמיד הייתה דומה לו עסוקה בתדמית. היא בכתה.
״אמא, את לא יכולה! זה אבא! הוא אומר שאת חולה, שהילה יש לה מניעים!״
דוד יעקב ישב נטול מילים, משחק את הבעל הנבגד.
״תמר כבר לא אותה תמר״, אמר. ״היא חשדנית, פרנואידית. הילה רוצה את הירושה. אנחנו רק רוצים לעזור לה.״
לא התווכחתי, לא הגנתי על שפיותי. רק סימנתי להילה.
הוציאה מכשיר הקלטה. ״ידענו שזה יקרה. שכחת שדיברת עם רונית בבישול כשאני עזרתי לאמא.״
לחצה Play.
״תדאגי שהרופא ישמע על האובדן זיכרון, רונית. פרטים קטנים. עוד קצת והתרנגולת סוף סוף נשחטה.״
הדממה הייתה חזקה מכל קול. דודי אמיר קם מבטו חלף על פני אחיו בבוז.
״אתה לא אחי יותר״, אמר. ויצא, ואחריו כל המשפחה.
דוד יעקב נותר לבד, שברי המוניטין בידיו. אפילו תמרה התרחקה, עיניה מלאות גועל.
עברו שישה חודשים מאז מסרתי את הקופסה ההיא.
מכרתי את הבית בנוה צדק היה יצירת־מופת, אך מוזיאון לחיים שכבר לא שלי. עברתי לדירה גבוהה, בקומה 17, במגדל חדש מול הים, במערב תל אביב. המבט מהחלון נכנס פנימה; השקיעות מעל רמת השרון הופכות כל ערב למוזיקה אמיתית.
כאן כבר אין שולחן אגוז. אין רהיטים כבדים ואין רוחות.
בימי רביעי אני בסטודיו לקרמיקה יש משהו מרפא בחימר. הוא רך, ממתין, ומשתנה מתוקף הידיים שמעצבות אותו.
לא בונה עוד אולם למאות בונה דברים קטנים, יפים, בשבילי.
לא מזמן ישבתי באולם הקונצרטים של תל אביב, בקצה שורה, והצלילים הראשונים של קונצרטו רה־מינור של רחמנינוב עברו דרכי.
חמישים שנה האמנתי שאני חייב להיות יסוד בסיס איתן, שאחרים יעמדו עליו. טעיתי. היסוד הוא רק חלק מהמבנה אני גם החלון שמכניס אור, אני גם הגג שמגן, אני מרפסת שמסתכלת על אופק.
יעקב עכשיו באיזה דירה שכורה ליד חוף אשקלון, משפחתו החדשה התפזרה. אני שומע את הבשורה עליו כמו שמקשיב לתחזית מזג אוויר על עיר שמעולם לא פקדתי.
בגיל שבעים ושלוש השלמתי את הפרויקט החשוב ביותר בחיי. תכננתי לי חיים שבהם איני יסוד לאגו של אחר. אני האדריכל של השלווה שלי.
הגלגל מסתובב, החימר נכנע והשלווה הסופית שלי, סוף סוף, לגמרי שלי.
הדבר שלמדתי בפשטות: הבית האמיתי שלי הוא לא קירות, אלא המקום שבו אני עומד על שלי ומכניס אור.
