אתמול ישבתי על ספסל בשכונה עם שכנה שלי, והיא בכתה. היא אמרה שזה כל כך עצוב לחשוב על ללכת לבית אבות. כאילו מוותרים לעצמם מראש. וכל זה רק בגלל מה שהבת שלה אמרה לה.
היא גידלה את בתה לבד, בלי בעל. התאלמנה כשהייתה צעירה, וכל מה שקרה נפל עליה. והבת שלה יצאה מפונקת כל כך.
מאז שהייתה ילדה, התרגלה שהאמא עושה הכל בשבילה. נתנה לה עד השקל האחרון, קנתה לה כל מה שרצתה. הלבישה אותה כמו בובה. ועל מנת שתוכל להרשות לעצמה לפנק את הבת וגם להתקיים בעצמה עבדה ימים כלילות. לפעמים עשתה משמרות כפולות במפעל. לשמחתה, אז לא הייתה צריכה לחשוב על דירה. קיבלה מהעבודה דירה. אבל היום? הימים השתנו, אף אחד לא נותן דירות. היום מוכרחים לעבוד קשה ולחסוך שקל לשקל בשביל דירה משלך.
הבת שלה גדלה, למדה באוניברסיטת תל אביב, התחתנה.
ההורים של החתן, יש להם בית פרטי גדול בגבעת עדה, אבל הם לא רצו לגור שם.
גם לשכנה שלי יש דירה, אבל עם החתן שלה היא לא מסתדרת. וגם הצעירים לגור עם ההורים? זה לא בשבילם. הם רוצים לחיות לפי חוקים משלהם, ולמבוגרים יש להם כבר הרגלים שלהם. למה שבאמת יתערבבו ומישהו יפריע לשני?
במיוחד היום, שאפשר לקחת משכנתא. רק לחסוך בשביל ההון הראשוני, ואחר כך לשלם לאט לאט. זה עדיף מאשר לקפוץ בין דירות שכורות.
פעם נתנו פה דירות, עכשיו זה לא יחזור. כל אחד צריך לעבוד קשה, ואפילו קשה מאוד, כדי שיהיה לו דירה בבעלותו לא משנה כמה זה מסובך.
הבת והחתן עובדים ומרווחים יפה מאוד. כל החברים שלהם כבר קנו דירות ככה.
אבל הם? לא מצליחים לחסוך. קודם היריון, אחר כך עוד אחד. על טיטולים, מטרנות הון נזרק על שטויות. היום לצעירים אין כוח לכבס ולבשל. כל נוח לפתוח שקית מטרנה, לערבב, ויש אוכל. טיטול שמים, מחליפים, זורקים והכל נקי. החיים נהיים תענוגים.
אני שואלת את עצמי למה למהר להביא ילדים? יכלו קודם להתבסס, לחסוך לדירה. אחר כך להביא ילדים. אבל לא נכנסו מיד להריון נוסף.
הבת של השכנה רוצה משפחה גדולה, כי היא ובעלה בעצמם ילדים יחידים.
יכול להיות שיש בזה היגיון. כי ככה הילדים לא יגדלו לבד, והם יוכלו לעזור זה לזה ואת ההורים לא יזניחו. ולא יהיו כל כך מפונקים.
אני מבינה ילדים זה שמחה. אבל איך אנשים שמביאים ילדים בסוף זורקים אותם הצידה? לא, גם זו לא אפשרות.
אבל אני לא מבינה אם אין לכם דירה, אפשר לחיות קצת בצמצום, לשמור על המעיל כמה חורפים. כל שקל בצד ובסוף הדירה.
ככה היה אצלנו. אבל היום הצעירים הם רוצים הכל, לא רגילים לחסוך, לא ללמוד לדחות סיפוק.
הם גם רגילים לאכול הרבה בחוץ. קונים מלא ממתקים לילדים. למה צריך כל כך הרבה? בזבוז כסף אחד גדול! הבית גם מפוצץ בצעצועים, יותר מדי. אצלנו בילדות בובה אחת, אולי אוטו, זהו. עכשיו כל יום יש עוד סדרה חדשה, אוספים ועוד אוספים.
וההורים קונים, קונים.
והבת של השכנה שלי אוהבת מותגים, קוסמטיקה מוקרצת. כל הזמן קונה, גם אם לא מספיקה ללבוש אפילו. יוצא מהאופנה, היא כבר צריכה עוד שמלה. והקודמת? עוברת הלאה או זורקת. כמה כסף עף באוויר!
כל קיץ כולם טסים לחו״ל טורקיה או יוון. “הילדים צריכים ים, חייבים להירגע”. וגם הם רוצים הפסקה מהעבודה.
זה נחמד אבל למה לא לנפוש בצפון? ולחסוך לדירה. מה שטסים ומשקיעים בבית מלון היו יכולים כבר לקחת דירה קטנה, אפילו כזו של חדר אחד אבל היתה שלהם. אבל כולם מתרוצצים, כל הזמן מחפשים משהו חדש, והכסף נוזל בין האצבעות מה נשאר להם?
והנה, השכנה שלי בוכה.
הבת באה לבקר, שוב דיברו על הדירה. והבת אומרת “בשביל מה לקנות דירה? אנחנו מסתדרים מצוין עם דירה שכורה, אוכלים טוב, נהנים מהחיים ומתלבשים יפה. ובסוף ממילא נקבל דירה בירושה, כי אני ובעלי ילדים יחידים אצל ההורים”.
השכנה שלי נעלבה ממש. היא אמרה מה, מחכים שאני אמות? אחר כך, הבת התנצלה כמובן. אבל בפועל זה באמת יקרה, לא?
אני חושבת יש משהו במה שהבת אמרה. אבל בכל זאת, זה צורם בלב. עכשיו, כל פעם שהבת מתקשרת לשאול מה שלומה, השכנה שלי כבר יוצאת מדעתה. נדמה לה, שהם כולם רק מחכים שתעבור לדיור מוגן, או תלך לעולמה…
