אתמול ישבתי על ספסל ליד הבניין עם שכנה שלי, ודמעות ירדו לה על הלחיים. סיפרה לי כמה זה נורא, אפילו לחשוב על ללכת לבית אבות. איזה בזבוז של חיים, לוותר ככה על עצמך. והכל, כמובן, בגלל מה שהבת שלה אמרה.
היא גידלה את הבת לבד, בלי בעל. התאלמנה בגיל צעיר ונאלצה לסחוב את כל החיים על הגב שלה. בתה, כמובן, גדלה קצת מפונקת ואיך לא? אמא עשתה הכל בשבילה. נתנה לה את כל השקל האחרון, קנתה בשבילה כל מה שביקשה. הלבישה אותה כמו בובה. בשביל שיהיה לה איך לפנק אותה ועוד איכשהו לחיות, עבדה יומם ולילה. לפעמים משמרות כפולות במפעל, בלי יום אוויר לנשום. למזלה, לפחות לא הייתה צריכה לדאוג לדיור פעם היו מקבלים דירות דרך העבודה. היום? חפשו את החברים, רק משכנתה, עבודה קשה, וחיסכון.
הבת, כמובן, גדלה, התקבלה לאוניברסיטת תל אביב, התחתנה. ההורים של החתן גרים בבית ענק באבן יהודה, אבל בני הזוג לא רצו לגור איתם. שכנה שלי יש לה דירה משלה, אבל היא והחתן לא ממש מסתדרים. מצד שני, כל זוג צעיר היום רוצה לחיות לפי הכללים שלו, וההורים הרי עם ההרגלים שלהם אז למה שכולם יסבלו?
ובימינו, ברוך השם, יש משכנתה רק תחסכו הון עצמי ותתחילו לשלם לעד. עדיף מאשר לעבור בין דירות שכורות.
פעם היה אפשר לקבל דירות, היום זה נגמר רק לעבוד, לשבור את הראש, וזהו. מי אמר שזה כיף? זה לא, אבל אלה החיים.
הבת והחתן עובדים ומרוויחים לא רע. המון חברים שלהם כבר קנו דירות ככה. אבל הם? לחסוך? עזבי אותך שטויות. קודם ילד, ואז עוד ילד הוצאות בלי סוף על חיתולים, מטרנה. מה זה, מי היום שוטף חיתולים, מי מבשל דיסה בבית? פותחים, מערבבים תוך שנייה הילד אכל. חיתול? החלפת, זרקת לא צריך להשקיע. חיי נוחות.
אבל למה היה צריך לרוץ ולעשות ילדים כל כך מוקדם? היו מחכים, מתייצבים, קונים דירה ואז ילדים. אבל לא, שניים ברצף. מה, לחץ מההורים כנראה. והחבר’ה כל אחד רוצה לפחות שלושה. גם היא וגם בעלה כאלה יחידים, רוצים שיהיה שמח בבית.
טוב, יש בזה הגיון. כשיגדלו, לפחות ישחקו יחד, אולי אפילו יעזרו להורים, לא יגדלו סופר מפונקים.
אבל נו, ילדים זה שמחה אבל איכשהו, רוב הזוגות הצעירים היום למדו להדוף את השמחה הזו לא מסתדר להם.
ולא מבינה, איך אין להם דירה? פעם היינו שמים כל שקל בצד, מעבירים חורף עם אותו מעיל עשר שנים, חוסכים כל אגורה. היום? תן להם הכל. חיסכון זה לא מילה אצלם. הכל קונים על המקום.
גם לא מבשלים בבית, אוכלים רק במסעדות. כל שבוע עוגות, קינוחים, ממתקים לילדים כסף לפח. הבית מפוצץ צעצועים פעם הספיקו לגו או שתי בובות. היום? כל יום יש סדרה חדשה, טרנד חדש וההורים קונים הכל.
והבת שלה רק מותגים! בושם חדש, חולצה של מעצב, נעליים שלא תספיק ללבוש. קונה, שוכחת, מוסרת, זורקת. בזבוז כסף שלא נגמר.
ויש כמובן חופשה בקיץ בטורקיה כמה חשוב “חידוש מצברים”. הילדים צריכים חוף ים, וההורים חייבים “ריסטארט” מהעבודה. למה לא לצאת לכנרת? או לנדוד בין יישובים בגליל? היו יכולים לקחת את כל הכסף הזה ולשים על דירה, אולי אמנם קטנה, אבל שלהם.
וכך, במקום שיהיה להם קורת גג, הם קופצים בין טיסות והוצאות ועדיין שוכרים.
וככה השכנה שוב יושבת ובוכה.
הבת שלה באה לבקר שוב דיברו על דירה. הבת הסבירה שאין צורך מסתדרים יופי בשכירות, טסים, מבלים, לובשים מה שבא להם. ממילא, בסוף ירשו דירות הרי הם בנים יחידים.
זה פגע בלב של השכנה. היא הרגישה כאילו פשוט ממתינים שתעזוב את העולם, שתלך לבית אבות. הבת אומנם התנצלה בהמשך, לא התכוונה להעליב. אמרה שככה זה, אבל עוד ירשו מה שיש.
אני אישית חושבת שהבת אולי צודקת מעשית, אבל זה יצא איכשהו עצוב. עכשיו, כל טלפון מהבת עושה לשכנה חרדות היא כבר בטוחה שממש מחכים שתאסוף את הפקלאות ותפנה את הבמה…
