כשהבעל שלי הגיש בקשה לגירושין, ארזתי את עצמי ואת ילדיי ועברנו לגור אצל ההורים שלי בתל אביב. לא הייתי מסוגלת להחזיק לבד את כל החיים הייתי חייבת לעבוד וגם לדאוג לילדים הקטנים. אז, הבן הגדול היה בן שלוש, והקטן בן שנתיים.
לקחתי משכנתא קטנה והתחלתי הכל מחדש. בהתחלה רק אמרתי שלום לשכנים, בלי להיכנס לשיחות.
לאט לאט, דרכי הצטלבה עם גבר שגר בבניין. היה לו בן משלו. לפעמים ראיתי אותו עם אישה לידו, וחשבתי לעצמי שהוא בטח נשוי. אבל הוא מצא חן בעיני, בעיקר מבחינה חזותית, ולמרות זאת לא עלה על דעתי להתחיל קשר עם “גבר נשוי”.
יום אחד הוא עזר לי לתקן ברז במטבח, והזמנתי אותו לכוס קפה. במהלך השיחה למדתי שהאישה שראיתי איתו היא מטפלת של הילד, לא אשתו. התברר שהוא לא מצליח למצוא מטפלת טובה פשוט אין לו מזל. אשתו נפטרה בשנה שעברה ואין לו קרובים בכלל. פתאום הרגשתי שאולי יש לנו סיכוי.
לאט לאט התחלנו לדבר, להתקשר מדי פעם, ולפעמים יצאנו לטיול עם הילדים. יום אחד, כשהורי ביקרו בבית, השכן הופיע פתאום ליד הדלת.
מה שלומך? את יכולה לשמור לי על הילד? הגן סגור בגלל בידוד ואני חייב לרוץ בדחיפות לעבודה, והמטפלת חולה.
בטח, אין בעיה, אמרתי במהירות, למרות שכבר הייתי עייפה מאוד.
הוא השאיר לי שקית מלאה חפצים, אוכל, והוראות בכתב איך לטפל בבנו. הוא אמר שיתקשר, אבל לא חשבתי שהוא יצלצל כל חצי שעה ויחכה לדיווח מלא: מה הילד אכל, מה הוא לבש, וכמה זמן היינו בחוץ.
כשהוא חזר לקחת את הילד, היה נרגז מזה שבנו לובש חולצה אדומה, אף שכתוב בהוראות שצריך חולצה כחולה. במקום מילה טובה או תודה, קיבלתי אינסוף טענות. ולפני שהלך, אמר:
מחר אני אביא אותו שוב, בסדר?
לא סירבתי, אפילו שהייתי עמוסה מאוד. ובכל זאת, יום אחד התעלפתי מהעומס ואושפזתי בבית חולים איכילוב. הוא התקשר אלי ומשום שלא עניתי לדלת, התחיל לצעוק בטלפון. הסברתי שאני מאושפזת, והוא פשוט ניתק.
אחרי זמן מה הוא הציע לשמור על הבן שלי, אבל סירבתי הייתי חייבת לעבוד. מכאן, כל השיחות והפגישות בינינו פסקו. כשנפגשנו בכניסה, בקושי אמרנו שלום. חשבתי שזה יהיה האיש שלי, אבל הבנתי שהוא רק מנצל אותי. אני מקווה שיום אחד אפגוש גבר שימלא עבורי את כל העולם.
