Yaara, חכי רגע. הנערה הסתובבה אל הקול. היא ידעה שוב שמיכאל מחכה לה מחוץ לבניין. “אתה שוב כאן? לא נמאס לך כבר מהשטויות האלו? אתה כבר שנים תקוע פה!” אמרה יערה. מיכאל הושיט לה ביישנות זר פרחים עטוף בפשטות.
יערה קיבלה את הפרחים בחוסר רצון ומשכה באוויר, עייפה. מה לעשות איתך? תבין, זה לא יקרה בינינו! חזרתי על זה אינספור פעמים. אתה מתנהג כמו ילד. אני לא מסוגל אחרת. אולי יום אחד זה יעבור זה לא יעבור כל עוד תמשיך לרדוף אחרי, אמרתי לך את זה מאות פעמים! אתה כלום בשבילי! אל תכעסי, מתוקה, זה לא יפה לך חלומות מתוקים, לחש מיכאל. ואני לא החברה שלך! צעקה יערה.
מיכאל התאהב ביערה כבר ממבט ראשון. היא עברה לבית הספר שלהם כשמיכאל היה בכיתה ז’. מאותו רגע, תמיד ישבה על ידו בכיתה. גם יערה חיבבה את מיכאל הם היו בלתי נפרדים. אבל מאז שסיימו תיכון, יערה השתנתה. היא כבר לא ראתה את מיכאל לצידה. “איך זה ייתכן?”, תהה בליבו מיכאל. הוא ראה את יערה שלו חוזרת הביתה עם בחורים אחרים. זה כאב בליבו. ברגעים כאלה הבטיח לעצמו להפסיק לרדוף אחריה. אבל למחרת, רגליו נשאו אותו שוב עד לדלת יערה.
יערה ידעה מראש שמיכאל יישב על הספסל מתחת לכניסה. היא קיוותה שיראה אותה עם גבר אחר סופסוף, ויעזוב אותה בשקט. מה אתה עושה כאן כל ערב? מחכה למישהו? מיכאל הרים את ראשו וראה את הנערה מולו. מיד הבחין בשיערה הג’ינג’י הבוער ובנמשים אשר העדינו את פניה בדיוק כמו שלה. כשהיא חייכה, היא היתה מתוקה בצורה בלתי רגילה. לידה רץ כלב, ג’ינג’י כמותה. מיכאל חשב שהיא שובבה עם כלבלב חמוד. הוא חייך ואמר:
“אני מחכה לאושר שלי. אבל הוא לא נמצא כאן…” אולי אתה מחפש אותו במקום הלא נכון אולי תנסה ללכת לחפש אותו? אני וגילי (הכלב) הולכים כאן כל ערב. רוצה להצטרף? שלושתנו נבדוק את המזל. מיכאל הביט לחלון של דירת יערה, ואז קם ואמר בנחישות: את יודעת מה, אני בא. יערה הופתעה. היתה זו כנראה הפעם הראשונה שבה לא מצאה את מיכאל על הספסל. היא האטה את צעדיה אך הספסל היה ריק.
ריק הרהרה בליבה. פתאום שמעה נביחה. אחר כך הבחינה משם בשתי דמויות מטיילות. מרחוק ראתה את מיכאל עם נערה אחרת. גל של קנאה שטף את יערה. זו היתה הפעם הראשונה שמיכאל לא חיכה במיוחד לה. בליבה נפער חור כואב. ומישהו זר לוקח אותה ממיכאליערה עמדה מתחת לפנס, היד למהריד את זר הפרחים שמיכאל נתן לה. לרגע קט הרגישה את עיניה מתמלאות דמעות לא מהפסד, אלא מהפתעה. היא ראתה איך מיכאל הלך, והפעם בלי להביט אחורה. מצדו השני של הרחוב, הוא ואותה נערה צחקו, הכלב קפץ ביניהם, ונראה היה שמיכאל קל ומשוחרר כפי שלא היה מעולם.
יערה לקחה נשימה עמוקה. היא הידקה את הזר אל חזהּ. פתאום הרגישה קלה כאילו שוחררה ממשהו שאפילו לא ידעה שהיא נושאת. אולי, היא הבינה, גם לה מותר למצוא אושר אחר. היא הסתובבה אל דלת הבניין, החיוך מתגנב לשפתיה פתאום, בלא לדעת למה.
מאותו ערב, הספסל נותר ריק. אבל מדי פעם, בשעות הדמדומים, כשהייתה שומעת את נביחות הכלב וצלילי הצחוק הקרובים-מתרחקים, הייתה מתמלאת שלווה מוזרה, כאילו ידעה שהסוף ההוא לא היה כישלון אלא התחלה של חופש, לכולם.
