אני ובעלי יצאנו לחופשה בים. כבר כמה שנים טובות שאנחנו נוסעים כל קיץ עם החבר’ה לים, כל אחד עם האוטו שלו, ומקימים מאהל קטן איפה שמוצאים פיסה של חוף חבויה. אנחנו ממש אלופות בקטע הזה. יום שלם משתכשכים, משתזפים, ובלילה מנגנים בגיטרה מסביב למדורה עם כוס יין יבש (סגל, ברור). השנה, הצטרפה גם גיסתי, עלמה, עם הילד שלה בן השנתיים וחצי. התלבטנו המון לקחת אותם או לא.
לצערי, השתכנענו. והלוואי והייתי יכולה להגיד שהבעיות היו מהקטנצ’יק אבל לא, דווקא גיסתי הייתה המועקה המרכזית. הצרות התחילו כבר בדרך: עלמה דרשה לעצור כל שעה, “אני עייפה, חייבת להימתח קצת”. ככה הגענו לחוף רק בערב, כשכל החברים כבר רבצו שם מבסוטים עם מגבות פרושות והספיקו גם לטבול בים.
וברגע שפרקנו את הציוד הופ, החלה הדרמה:
“אני ממש לא נשארת פה!”
“למה? הרי אמרתי מראש שאנו באות עם אוהלים.”
“חשבתי שנחפש לינה במקום, ושאם אין חדר פנוי נזרום. לא נתכונן לשינה על חול.”
“למה נראה לך הבאנו שקי שינה ואוהלים?”, רטן בעלי.
“חשבתי זה סתם בשביל ההרגשה.”
היינו חייבים למצוא לא עלמה דירת נופש באזור וזה כבר אומר שבעלי כל הזמן היה צריך להסיע אותה אלינו בבוקר, ולקחת אותה חזרה בלילה. ובין לבין להתרוצץ איתה לבתי קפה, שווקים, לשמור על הילד כשהיא “עושה הפסקה מעומס החיים”.
האמת? כולנו שמרנו על הילד לפעמים. והוא? מתוק אמיתי כל כך ממושמע, רץ, משתכשך במים, אוכל כל מה שמגישים לו, ונרדם כמו מלאך באוהל בצהריים. לא כמו אמא שלו.
בשנה הבאה בשום אופן לא לוקחים שוב את עלמה. אבל אם ירצו להשאיר את הילד בשמחה. הוא הרבה יותר מתאים לטיולי שטח מאמא שלו.
