משפחה חזקה ומאוחדת מתאפיינת בזה שחבריה חווים יחד את הקשיים והשמחות של החיים. כולם תומכים אחד בשני. כל בן משפחה יודע שתמיד אפשר לשתף את הבעיות שלו.
לפעמים לא צריך הרבה כדי ליצור בבית אווירה של אושר ואהבה. דוגמאות לכך אפשר למצוא בסיפורים הבאים.
אני ובעלי שנינו נמוכים, פחות מ-1.60 מטר, אבל אבא שלי דווקא גבוה, מטר שבעים. בנוסף, הוא מגדל זקן עבה וארוך. תמיד כשהוא נכנס הביתה, הוא מכריז: “שלום עליכם, הוביטים!”, ואנחנו עונים לו: “שלום, גנדלף!”.
המשפחה שלנו מורכבת ממני, אשתו ושתי הבנות שלנו. יום אחד התלבטנו מי יוריד את הכלב שלנו, מיקי, לטיול. כדי להכריע, החלטנו לשחק “מלחמת שקט”. המפסיד יוצא עם הכלב. תוך כדי המשחק, בתי יעל פתאום התחילה בשקט להתלבש, פתחה את הדלת ולקחה את מיקי ברצועה. כולנו התבוננו בה ובלי לתאם, כמעט אמרנו יחד: “יעל, איזו ילדה מתוקה!”. יעל חייכה: “תפסתם אותי!” והורידה את המעיל.
היה גם מקרה עם בן הזוג שלי שבא לבקש את ידי מאבא. אבא נשכב על הרצפה וצועק: “סוף סוף הגעת, מושיעי!”. פעם סיפרו לו בדיחה כזו בצעירותו, והוא חיכה לרגע שבו יוכל להשתמש בה.
אני רגילה להכין בכל בוקר ארוחת בוקר לנכדתי בת ה-8. אבל בסופי שבוע אני קמה חצי שעה מאוחר יותר. אז בוקר אחד אני קמה להכין לה כריכים ולגלות שכבר מחכה לי על השולחן תה, גבינה לבנה מתוקה ושני כריכים. נכדתי היא זו שהחליטה לפנק אותי ביום החופשי שלי. ילדים באמת מלאי הערכה.
פעם יצאנו כל המשפחה (בעלי, בני בן ה-11), יחד עם אחי, אשתו ובתם בת 7, לבקר במושב של אמא שלנו. בדרך החלטנו שלילדים יהיה כיף עם רובי מים. קנינו כמה רובי מים שווים, ותיכף התחיל קרב מים, הילדים השתוללו, וגם המבוגרים הצטרפו ל”מלחמה” של ממש.
כשהייתי בת שש, אמא ואבא לקחו אותי בקיץ כמעט כל ערב לטבע. אבא היה לוקח חכה עם חתיכת עץ קטנה מוצמדת למצוף. היינו יוצאים לשדה רחב, שם הוא היה מסובב את החכה ומחקה קולות של עכבר. אחרי כמה זמן הופיעה ינשוף גדול! הוא היה מנסה לתפוס את העץ עם המקור, ולא מצליח. ואני הייתי עוקבת מרותקת. כך אבא החדיר בי אהבת טבע. אלו הרגעים הכי יפים.
יום אחד שמתי לב שאני ובעלי בקושי רבים… נזכרתי בחברים שסיפרו לי על מריבות בגלל שטויות בבית. העפתי מבט בבית: בגדים מפוזרים, דפים על השולחן בין כלים לא שטופים. וגם אז, אנחנו רק מתיישבים יחד על הספה, מתחבקים וצופים בסרט. פשוט ככה שני אנשים שמחים.
פעם עמדתי בתור עם בתי. היא עיינה במגזינים ואמרה: “אבא, תראה, מגזין על פיות עם פלורה על השער”. עניתי לה, “ילדה חכמה, זו בכלל בלום”. שתי בנות שעמדו לפנינו הסתובבו בהפתעה לא ציפו שאבא יתערב בשיחה כזו.
בן זוגי איבד את אמו כשעוד היה ילד. אמא שלי אימצה אותו כמו בנה. ישבנו יחד במסעדה (אני, בן זוגי, שני הבנים שלנו ואמא שלי), והוא הודה לאמא שלי מכל הלב, ושיבח אותה על אהבתה האימהית.
בתי בת השמונה רצה אליי אחרי הטיול, בקושי נושמת, ומספרת: “אבא, ראיתי בחוץ פרפר ענקי, כל כך צבעוני! כולם פחדו להתקרב אליו! רק הבנים ניסו להרביץ לו עם מקלות אבל נבהלו!”, ואז ממשיכה: “ולי בכלל לא היה פחד! לבד! כמעט התחלתי להרצות לה על למה לא מזיקים לחיות, אבל היא כבר הוסיפה: אז לקחתי מקל ורדפתי אחרי הבנים כדי שלא יעשו לו כלום! אחר כך הברחתי אותו בעצמי כדי שיוכל לעוף”.
