משפחה חזקה ומגובשת מתאפיינת בזה שכל חבריה חווים יחד את אתגרי ושמחות החיים. כולם תומכים זה בזה, ויודעים שתמיד אפשר לשתף את המשפחה בבעיות אפילו אם מדובר רק בבקשה למצית או במי ישטוף סוף סוף את הכלים.
לפעמים לא צריך יותר מדי כדי ליצור אווירה של אושר ואהבה. קחו לדוגמה את הסיפורים הבאים, שמתרחשים ממש מתחת לאף שלנו כמו הפיתות על השיש בשבת בבוקר.
אז אני ובעלי, שנינו די נמוכים שנינו פחות ממטר שישים, אבל אבא שלי, יוסי, דווקא מתנשא לגובה מטר שבעים והוסיף לעצמו זקן עבות כי בכל זאת, טרנד זה טרנד. כתוצאה מכך, כל פעם שאבא נכנס הביתה הוא פותח עם “שלום, הוביטים!”, ואנחנו כמובן עונים לו יחד “שלום, גנדלף!”.
רוב הזמן, הבית שלנו מורכב ממני, בעלי, ושתי הבנות נועה ומעיין. פעם אחת התווכחנו מי יקח את הכלב לוי לטיול. כדי להחליט, הצענו משחק שתיקה; מי שמפסיד יוצא עם לוי החמוד. המשחק התחיל, ובשקט בשקט מעיין החלה להתלבש. רגע אחרי, היא כבר פתחה את הדלת, תפסה את הרצועה והמשיכה בשקט. כולנו הסתכלנו עליה, עד שיצא לנו כמעט יחד: “מעיין! איזה ילדה טובה!”. מעיין הסתובבה, חייכה חיוך ענק וענתה בחיוך: “תפסתם אותי!”, ומיד פשטה בחזרה את המעיל. מחיאות כפיים.
אפיזודה ידועה מהמשפחה שלי: החבר של אחותי, דורון, בא פעם לבקש את ידה מאבא שלי. אבא שלף הופעה דרמטית, כרע נפילה ואמר בקול:”סוף סוף הגעת, משיח!”. בדיחה ישנה משנות השבעים, שהוא חיכה שנים להפעיל על מישהו.
בשבתות, אני קמה קצת יותר מאוחר כדי להכין ארוחת בוקר לנכדה שלי, הדס בת השמונה. אבל ביום שבת אחד איחרתי, ופתאום גיליתי שבמקום, חיכו לי על השולחן כבר תה, גבינה לבנה מתוקה ושני סנדוויצ’ים חמודים. הדס קמה מוקדם והכינה לי. ילדים בישראל פשוט אלופים בלעשות הפתעות קטנות כאלה.
פעם יצאנו כל המשפחה אני, בעלי עמוס, הבן איתמר (בן 11), אחי דני, אשתו עדן, ובתם ליאן (בת 7) לבקר את הכפר שבו גדלה סבתא שלי. בדרך החלטנו שהקטנטנים יהנו מרובי מים. מצאנו כמה אקדחים מגניבים, ובסוף הילדים השתוללו עד שקינאנו, אז גם אנחנו, המבוגרים, נכנסנו לקרב מים מושלם. רק בזכות גליל העליון, אני אומרת לכם.
כשהייתי בערך בת שש, ההורים שלי היו נוסעים בערב לקיבוץ. אבא שלי היה לוקח חכה מיוחדת, עם חתיכת עץ קטנה על המצוף, והיה מחכה. כשהגענו לשדה, הוא נפנף בידיים ועשה קולות של עכבר קטן. כמה דקות, ויושבת לה תנשמת ענקית, מנסה לתפוס את העץ עם המקור. אני פשוט לא יכולתי להוריד את הראש מהתנשמת. ככה אבא שלי גידל אותי לאהוב טבע, וזה רגעים כאלו שהכי חקוקים בזיכרון.
יום אחד קלטתי שאני ובעלי פשוט לא רבים. נזכרתי שחברות שלי תמיד מתלוננות שיש להן מריבות, בעיקר מרגעים יומיומיים. הסתכלתי מסביב: בגדים בכל הבית, ניירות סתם זרוקים, כוסות שלא נכנסו למדיח ודווקא אז, אנחנו צונחים על הספה, מתחבקים וצופים בנטפליקס. נראה שפשוט ככה זה אצל שני אנשים שמחים.
פעם עמדתי בתור בסופר עם הבת שלי. היא עלעלה בין החוברות וקראה: “אבא, תראה! מגזין על פיות, עם פלורה על הכריכה!”. הסתכלתי ואמרתי: “מעיין, זאת לא פלורה זאת בלום”. ישר הבנות שעמדו לפנינו הסתובבו, נדהמות איך אבא מכיר כל גיבורת פיות בעולם.
בעלי איבד את אמא שלו כשהיה קטן, ומאז אמא שלי לקחה אותו כמו בן אמיתי. באחת הארוחות המשפחתיות, ישבנו ב”מסעדת שושנה” אני, בעלי, שני הילדים ואמא שלי ובעלי פשוט לא הפסיק להודות לאמא שלי, על כל החום והאהבה. לא היה יבש עין שם.
פעם, מעיין רצה מהחצר, מתנשפת ואומרת: “אבא! ראיתי בחוץ פרפר צבעוני, בגודל של נץ!”, ומדגימה ביד. “כולם פחדו לגשת! הבנים, גיבורים גדולים, רק ניסו להתקרב עם מקלות, אבל פחדו באמת!”. מעיין המשיכה: “ואני לא פחדתי! הייתי לבד! כבר הכנתי נאום חינוכי אבל היא סיימה: ‘אז לקחתי מקל וכיסחתי את הבנים! שלא יתקרבו לפרפר!’ ואז הברחתי אותו בעצמי, שינוח מהילדים!”.
ילדים ישראלים מלאים בחסד, גם כשהם חמושים במקל.
