משפחה חזקה ומגובשת מתאפיינת בכך שחבריה חווים יחד את הקשיים והשמחות של החיים, ותומכים זה בזו. כל אחד יודע שתמיד אפשר לשתף את השאר במה שעובר עליו.
לפעמים לא צריך יותר מדי כדי לייצר בבית אווירה של שמחה ואהבה. אפשר למצוא דוגמאות לכך בסיפורים הבאים.
אני ובעלי, שנינו נמוכים, פחות ממטר שישים, אבל אבא שלי גבוה, מטר שבעים. בנוסף, הוא מגדל זקן עבה וארוך. אז אבא התחיל להיכנס הביתה ולומר: “שלום, הגמדים!”, ואנחנו היינו עונים לו יחד: “שלום, מרדכי!”. ככה הפכנו את ההבדלים שלנו לבדיחה פנימית.
המשפחה שלנו מורכבת ממני, בעלי ושתי בנותינו. יום אחד התלבטנו מי ייצא להוציא את הכלבה לטיול. כדי להקל על ההחלטה, החלטנו לשחק משחק שקט מי שמפסיד הולך. הבת שלי פשוט התחילה להתלבש בדממה. אחרי שהתלבשה, פתחה את הדלת, לקחה את הכלבה ברצועה, ואז כולם בבית הסתכלו ועמדו להתפעל: “תמרי, איזו ילדה אחראית!”. תמרי חייכה: “תפסתי אתכם!”, ומיד הורידה את המעיל.
היה גם קטע משעשע עם החבר שלי כשרצה לבקש את ידי, הוא הגיע לאבא שלי והשתטח על הרצפה, צורח: “סוף סוף הגעת, הגואל!”. אבא שמע את הבדיחה הזו בצעירותו וחיכה המון שנים להזדמנות להשתמש בה.
אני נוהגת להכין לנכדה שלי, בת השמונה, ארוחת בוקר כל בוקר. אבל בסופי שבוע אני מתעוררת קצת מאוחר. בוקר אחד קמתי כדי להכין לה כריכים וגיליתי על השולחן כבר תה, גבינת קוטג’ מתוקה ושני כריכים. הנכדה הכינה לי ארוחת בוקר כדי לפנק אותי ביום חופש. הילדים יודעים להפתיע ולהראות תודה.
פעם נסענו כל המשפחה (אני, בעלי, הבן בן ה-11) יחד עם אחי, אשתו ובתם בת ה-7, לביקור אצל סבתא שלי במושב. בדרך החלטנו שלילדים יהיה כיף עם אקדחי מים קנינו אקדחים מצחיקים במיוחד. הילדים השתוללו ואנחנו המבוגרים פתחנו “מלחמה” משלנו, עם הרבה צחוק ומים.
כשהייתי בת שש, הורי היו לוקחים אותי בערבים אל מחוץ לעיר. אבא שלי היה מביא חכת דייג עם חתיכת עץ קטנה על המצוף. הגענו לשדה ענק, שם הוא היה מחקה תנועות ועושה קולות של עכבר בעזרת החכה. כעבור כמה דקות הייתה נוחתת ינשוף ענקית! היא ניסתה לתפוס את העץ במקורה, אבל אף פעם לא הצליחה. כך אבא לימד אותי לאהוב את הטבע. רגעים כאלה חקוקים בי עד היום.
שמעתי שאני ובעלי לא רבים בכלל. נזכרתי שחברים סיפרו כמה ריבים יש להם בבית, במיוחד על ניהול הבית. הסתכלתי סביבי: כביסה בכל מקום, ניירות על השולחן בין צלחות וספלים מלוכלכים. אבל עלינו זה לא משפיע אנחנו פשוט מתיישבים חבוקים מול הטלוויזיה וצופים יחד בסרט. כך זה כשיש שתי נשמות מאושרות.
פעם עמדתי בתור יחד עם הבת שלי, והיא עיינה בירחונים. פתאום היא שאלה: “אבא, תראה, זאת מגזין על פיות ויש שם את לילך על הכריכה”. אמרתי לה: “ביתוש, זאת לא לילך אלא שירה!”. שתי בנות שהיו לפנינו הסתובבו אליי מופתעות כנראה לא ציפו שאבא יהיה כל כך בעניינים עם העולמות של הבת שלו.
בעלי איבד את אמו כשהיה צעיר, ואמא שלי קיבלה אותו כמו בן נוסף. יום אחד ישבנו כולם אני, בעלי, שני הבנים ואמא שלי במסעדה, ובעלי הודה לה מהלב ואמר לה כמה הוא מודה לה על האהבה שלה כבן.
יום אחד בתי בת ה-8 חזרה בריצה מהחצר והתחילה לספר בהתלהבות: “אבא, ראיתי היום בחוץ פרפר כל-כך צבעוני כמעט כמו בז! כולם פחדו להתקרב, רק הבנים ניסו עם מקלות, אבל קפאו במקום.
ואז היא ממשיכה בעיניים נוצצות: “ואני לא פחדתי! בכוחות עצמי! מצאתי מקל והצלחתי לגרש את הבנים כדי שלא יפגעו בו. אחר כך הברחתי את הפרפר כדי שיוכל לעוף בשלום”.
