נגרר: כל מה שצריך לדעת על חיבור ושימוש נכון ברכב בישראל

תקשיב, אני חייבת לספר לך משהו לא מהעולם הזה.
אתה זוכר שסיפרתי כמה נמאס לי מכל ההיכרויות המדכאות, הדייטים המתישים, וכל הסיבובים האלה שמתחילים ונגמרים אחרי פעמיים?
אז בסוף, כשכבר התייאשתי, הכרתי מישהי מהממת קוראים לה תכלת.
הכי צנועה, מצחיקה ועם ראש טוב, בלי שטויות ושטחיות.
יצאנו לבית קפה קטן בנחלת בנימין, שמענו הופעה של מוזיקאים צעירים מהרוטשילד, דיברנו על איפה אני נמצא היום בעבודה וכמה היא אוהבת ספרות עברית חדשה.
תקשיב לזה התברר ששנינו מכינים סלט ירקות ביתי, אבל רק עם תפוח עץ בפנים.
שנייה אחרי שאכלנו, ידענו שאנחנו חייבים לתת לזה באמת צ’אנס.
אז היא הזמינה אותי אליה לארוחת ערב, לדירה שלה בפלורנטין.
אני, כמובן, השתדלתי: שמתי את החולצה הכי טובה שלי, התגלחתי, למדתי איזה קטע משוגע משירים של אהרן שבתאי כי זה הפייבוריט שלה, קניתי יין ופרחים, בקיצור כל הקופה.
באתי לשם בהרגשה שהולך להיות אש.
כל כך בטוח בעצמי, שעוד שניה הייתי עושה מיאו כמו חתול שמגיע לאוכל שלו.
הכל היה מתוכנן, אחד לאחד אבל אז אני מגיע, דופק בדלת, ופותח לי ילד ענק כזה, פנים גבריות אבל עיניים קצת שובבות, ומצמיד לי את היד הגדולה שלו ללחיצה.
“ערב טוב, אני אילן.
אמא עוד רגע מתארגנת, תכנס בינתיים.”
אתה קולט?
לוקח לי שניה, אני בטוח שהתבלבלתי בדירה, אבל אז הילד עושה עיטוש כזה מוזר בדיוק כמו שתכלת עשתה לי בשיחה ומבינים שזה הבן שלה.
הכל התהפך לי.
האווירה שהייתה פורחת בכיף פתאום עפה, אפילו הפרחים נשמעים לי כמסכנים.
נכנסתי, רואה נעלי ספורט שלו, בגודל פי שתיים מהנעליים שלי.
תכלת בעצמה מגיעה לו רק עד הכתף.
איזו מחשבה רצה לי בראש על זה שבחיים אף אחת לא מוציאה ריבית מזהב כמו ילדים שממשיכים לגדול…
הלכתי למטבח, שם אילן מחליף וילון ביד קדימה בלי שום שרפרף, והכל ערוך.
ואז באה קריאת “עוד חמש דקות ואני יוצאת!” עם דגש ישראלי קלאסי.
אחרי עשר דקות היא יוצאת, שמלה מהממת, מאופרת ומחייכת, אבל רואה אותי כזה חמצמץ.
היא ישר קלטה איבוד רגש כללי, מילאה לנו אוכל, מזגה יין, אפילו לא חיכתה לי ופתחה באכילה.
אני לוקח נשימה ושואל: “רגע, למה לא סיפרת שיש לך ילד בבית?” נשמעתי ממש מאוכזב.
היא מגחכת: “מפחד מה’תוספת בעגלה’?” ואני בלב: זה לא תוספת, זה בכלל משלוח שלם עם קרון.
היא סיפרה שאילן דומה כולו לאבא שלו, איזה גיבור ילדות מקיבוץ בגליל העליון, גבוה עוד יותר מהבן שלו, ואפילו יצא פעם עם ידיים חשופות על חזיר בר (באמת).
אני, אגב, מברר “והוא, האבא, מה איתו?” היא אומרת: “הוא בטיול הופעות, עם איזה חזיר בר, כותב מכתבים לפעמים אבל יכול להיות שזה בכלל החזיר, בכנות.”
משם דממה.
שקט מוחלט.
אני אוכל והראש שלי מבעבע.
מנסה להתחמם: “אפשר עוד בשר?” היא מגישה, ואני לא מאמין: “בחיים לא אכלתי טעים כזה, מה זה?” “בשר צייד, אילן הכין.” מסתבר, קיבל כישרון וגם סט סכינים עתיק מאבא.
פתאום הטלפון שלה רוטט, היא יוצאת לענות, ואני כבר משוכנע שזמני כאן תם.
אבל אז היא חוזרת, נרגשת: “איציק, יש לי בעיה היתה תקרית בעבודה, אני חייבת לקפוץ לשם.
תוכל להישאר קצת עם אילן?”
אני מסתכל בשוק: “אני…
עם הבן שלך?
למה?” היא צוחקת: “הוא נער, ולא בא לי להשאיר אותו לבד בבית בכל זאת, סיפורים על פורצים…” “מפחדת שיחטפו אותו?” צוחק.
בקיצור, היא מציעה לי שכר, אפילו פיצוי על הערב, רק שאשאר.
הספקתי להגיד משהו?
לא.
יצאה כבר החוצה במהירות של תל אביבית שדואגת להגיע בזמן.
אני מתיישב, מסיים את הבשר, גומר את היין ומחכה.
ואז, בלי קשר, שומע מהחדר של אילן קולות מוזרים.
אני דופק, והוא קורא “פתוח!”
נכנסתי, והחדר שלו לא פחות ממשוגע לוח עץ ענקי עם חצים, סכינים, ואין על הקירות שום חור.
ברקע מתנגן התקליט הוויניל, להקת משינה מתנגנת בול כמו שאני אוהב.
אילן יושב, מסדר ציוד דייג, על השולחן ניצבים גביעים, בוקסר תלוי מהתקרה, ויש אפילו פלייסטיישן פרו חדיש.
אני מתפעל: “וואו, איזה חדר!
אמא שלך מפנקת אותך יפה”.
הוא עונה פשוט: “אני עובד בקיץ”.
פתאום נהיה לי לא נעים מי חשב שהוא כזה עצמאי…
שואל אותו: “יש לך מטען לטלפון?” הוא זורק לי: “על יד הרכבת”.
אני פונה ורואה סט רכבות חשמליות ענק, משהו שמזכיר את ילדותי הכל הוא בנה לבד, עוד רגע בונה קומה שניה.
אני בהלם: “אפשר להריץ רכבת?” “ברור,” אומר הילד.
***
כעבור שעה תכלת חוזרת, בטוחה שאברח, והיא מוצאת אותי ואילן בונים יחד קטרים לרכבת.
קשה להבדיל בינינו מי יותר רציני בזה.
היא קוראת לי בשקט: “איציק, הזמן עבר, תחזור הביתה.” אני קם כבר עשר וחצי, נשאר רק להגיד לילה טוב.
היא שולחת אותי עם מעטפה, כסף על ה”בייביסיטר”.
אני מחייך: “אני לא לוקח כסף מנשים”.
היא עונה: “תודה ששמרת על העגלה שלי”.
קריצה, חיבוק, אני יוצא.
***
שלושה ימים אחרי זה, אני מתקשר: “שומעת, רציתי לבוא שוב…” היא עונה “כרגע תקופה לחוצה בעבודה, אין לי כוח לשום דבר רומנטי, וגם בפעם האחרונה לא היה קל…”
ואני כזה: “מה עם אילן?
אכפת לך שאבוא אליו?
הבטחתי להביא משחק חדש ל-xbox…”
היא צוחקת: “נו, טוב, תבוא, תשבו בשקט, יש לי שיחת זום ארוכה.” נכנסתי לדיורן לפטופ פתוח, תכלת בסינר ומסיכת חימר, ריח בצל באוויר.
אני עם חולצה של האהובה עליי (איזו להקת רוק), תרמיל מלא חטיפים בקיצור, אווירה הכי ביתית.
אותו ערב, אני ואילן כבר שקועים בויכוח נלהב אם אסי דיין יותר בפורמה מגיא ריאיני.
קבענו מרתון סרטים לשבת, אבל תכלת גירשה אותנו בעדינות.
“אל תשכח להביא פיתיון לשבת!” הוא צועק מהחדר.
“תביא פיתיון?!” היא מסתכלת עליי.
“כן, הולכים ללכוד מושט ביחד, לא הייתי בדייג כבר שנים.” היא מחייכת: “טוב, תדאג לילד לפחות…”
***
חודש עבר.
תכלת כבר כמעט שכחה מה זה ערב עם דייט.
אני ואילן נהפכנו לצמד חמד: בנינו את הרכבת, יצאנו לדוג, בישלנו בירה לשבת בדיוק לפי המתכון הישן מאבא של אילן.
אפילו לימדתי אותו איך לדבר עם בנות ולהזמין אחת מהכיתה לצאת לסרט.
הכל רגוע, עד שיום אחד דופקים בדלת בטירוף.
מי עומד בפתח?
האקס הגדול, אבא של אילן.
עומד שם, מחזיק נקניקיית חזיר בר, אומר ברגש: “הבנתי טעיתי, תכלת, צברתי כסף, בואי נברח כל המשפחה לפרדס חנה, נעשה חיים, אני ואת והבן נטייל, נצוד, את לא תעבדי כבדה!”
היא צוחקת: “החזיר שלך גם החליט לחזור למשפחה?”
הוא ממלמל: “עזב אותי, חתם על חוזה בסדרת טלוויזיה מאחורי הגב שלי.”
פתאום אני יוצא מהחדר, עם חולצה של תכלת כי שלי התלכלכה כשצבענו קטרים.
האקס מיד כועס, מכוון אגרוף לכיוון שלי.
תכלת קופאת.
ופתאום אילן מזנק, מסובב את היד של אבא שלו, מצמיד אותו לקיר: “זה התוספת שלנו, הבחור שעוזר לנו לגרור את כל מה שהשארת פה!”
האקס משתנק: “אבל לא השארתי לכם כלום!” ופתאום זה תופס אותו, כל העומק שבזה.
אני ותכלת מסתכלים אילן ניצח.
בסוף אבא מחליק: “סבבה, תותח אתה, רואים שאתה שלי, אולי בכל זאת מחר נלך יחד לצוד חזיר בר, על הדרך נדבר?”
תכלת מסתכלת עליי, על האקס, לא יודעת מה לעשות.
אני מרכין ראש: “הבנתי, אני אלך” ויוצא.
***
למחרת, אבא ואילן יוצאים יחד מהבוקר, חוזר רק אילן, בלילה.
אמא שלו דואגת: “איפה אבא?”
אילן יורד מהנעליים, עונה: “הלך.
יחד עם החזיר נסעו יחד לעבוד בקרקס הרוסים, לקח אותי עד העיר ונעלם.”
תכלת תופסת את הראש: “מה חשבתי לעצמי, איזה פדיחה.” הולכת לחפש את הטלפון לקרוא לי.
אילן: “לא צריך, כבר דיברתי עם איציק, הוא בא לאסוף אותי הביתה.
מחר הוא מבטיח לקפוץ אלינו.”
“איך הוא ידע איפה אתה?” היא שואלת.
“עקב אחרינו, רצה לוודא שהכל בסדר איתנו.”
“באמת?”
“כן.
ואמר שהוא כבר לא יכול להתנתק מאיתנו עגלה אמיתית, אבל כזאת שרק מחזקת אותנו.”