נגרר – הפתרון הישראלי המושלם לכל צורך בהובלה!

נגרר.
יואל כבר היה עייף מכל ההרפתקאות הליליות, ממערכות היחסים של יום אחד ומהדייטים האינסופיים, וכשפגש את נגה בחורה פשוטה, מצחיקה וחכמה פתאום ידע שזה זה.
הם ישבו יחד בבית קפה ברחוב נחלת בנימין, האזינו לנגני רחוב, דיברו על ההצלחות שלו בהייטק ועל אהבתה של נגה לשירה עברית עכשווית.
כשגילו ששניהם אוכלים סלט ירקות עם תפוח בפסח, נעשה ברור שהם חייבים להמשיך.
המקום בו היחסים המריאו היה דירתה של נגה, לשם הזמינה את יואל לארוחת ערב.
יואל לבש את החולצה הלבנה הכי חגיגית, התגלח, למד באדיקות כמה שירים מוזרים של אחד מהמשוררים האהובים על נגה, קנה פרחים, בקבוק יין ושוקולד לגמרי לא כשר לפסח.
הוא פסע בשדרות רוטשילד, כולו קליל ורגוע כמו חתול אחרי קערת חלב.
הוא ידע שיהיה ערב מסקרן ומרגש, ולא הייתה בו טיפת עצבנות חוץ מהמשפט שקטע את כל הפנטזיה: “ערב טוב, אני איתן.
אמא במקלחת, אתה יכול להיכנס.”
יואל קפא.
מולה עמד פנים גבריות, או בעצם ילדיות-גבריות, בקובייה מושלמת של 1.90 מ ויד אחת שלא הייתה מתקשה לחבוק לו את כל הראש.
בהתחלה חשב שטעה בכתובת, אבל כשהתעטש איתן בדיוק באותה הצורה ההזויה כמו נגה בפה סגור ובאף אטום לא נשאר לו ספק שהוא בבית הנכון.
מצב רוחו צלל אט אט לתהום, היין החמיץ, הפרחים קמלו.
כשיואל עבר את מפתן הדלת, הוא הביט על הנעליים של איתן ונחנק הם היו ענקיות, היה יכול לנעול אותם והם עדיין היו לו גדולים בשתי מידות.
נגה עצמה מגיעה לילד שלה רק עד החזה.
פתאום יואל חשב כמה חבל שנשים לא עושות את זה עם זהב כתבת לה טבעת, אחרי עשר שנים, פתאום יש לך אחדת אירוסים (השקעה לא רעה).
תוך כדי מחשבות פילוסופיות חצי-מצחיקות, המשיך יואל למטבח, שם איתן הספיק כבר להחליף וילונות בלי כיסא.
“תן לי עוד חמש דקות ואני יוצאת!” נשמעה נגה מהמקלחת.
אחרי חמש דקות, ואז עוד חמש, ועוד חמש, הדלת סוף סוף נפתחהונגה יצאה מחויכת, בשמלה, מאופרת, זורחת כנגה.
היא ראתה את פניו החמוצות של יואל, והבינה מיד.
כל מתח הרומנטיקה נמס, כמו טחינה חמה על פיתה.
בשתיקה, שמה אוכל בצלחות ופיזרה יין, התחילה לאכול בלי להמתין לו אפילו.
“למה לא סיפרת שיש לך ילד?” סינן יואל בכאב.
“מה, פחדת מהנגרר?” חייכה בעצב נגה.
“זה לא נגרר, זה קרון שלם.”
“גדול, אה?
כולו מהאבא שלו מהעמק.
אבא שאוכף בקר בידיים חשופות.”
“איפה הוא עכשיו?” יואל בלע רוק.
“בהופעות.
עם הבקר.
השאיר אותָנו בשביל הבמה.
לפעמים שולח מכתבים, אבל הכתב…
נראה לי שהבקר כותב.”
“לבן שלך?” יואל הצביע.
“ארבע עשרה.
בדיוק קיבל תעודת זהות.”
“בכוח?”
“ממש מצחיק.”
המשיכו לאכול בשקט.
השתיקה הצמיחה חומות.
“עוד בשר?” שאל יואל.
“טעים?”
“הכי טעים שאכלתי.
מה זה?”
“צבי.
איתן הכין.”
“יש לו ידיים!”
“מאבא שלו.
יחד עם סיר ישן, סט סכינים עתיק, רובה דייג וסירה מתפרקת שהוא הוריש לנו.”
“סירה?”
“מאוחסנת במחסן.
איתן לא יכול בלי דייג.”
פתאום, הטלפון של נגה זמזם, והיא רצה לחדר.
“כנראה כדאי שאחזור, אין לי כאן מה לחפש,” חשב יואל.
נגה נכנסה חזרה אחרי כמה דקות נסערת.
“יש תקלה בעבודה…
תוכל להישאר עם איתן שעתיים?
רק רגע…”
“אני?
למה?” נבהל יואל.
“הוא קטין, מי יודע…
עכשיו מלא מטורפים מסתובבים…”
“אולי יגנבו אותו בלי שתשים לב?”
“אני משלמת לך, גם על הערב, גם על השמרטפות.
וזהו, לא אטריד אותך יותר.”
“ומה אני עושה איתו?”
“מה כבר…
אתם גברים, דברו, תשיגו דגים.”
עוד לפני שהספיק לענות, כבר לא נותרה זכר לה.
הוא ישב, שער הטלפון התרוקן, הבשר נאכל, היין נגמר, ונגה לא חזרה.
כשעמד דומם ליד דלת חדרו של איתן, שמע קולות מוזרים.
“לא ייתכן,” חשב ודפק.
“תיכנס.”
יואל פתח חרש: עמד מולו לוח עץ עם סכינים וחצים תקועים במדויק במרכז, מדף עם תקליטן ו- Iron Maiden מתנגנת ברקע.
איתן ישב בפינה וסידר קרסים של דיג.
גביעים על הארון, שק אגרוף משתלשל מהתקרה, ואקסבוקס אצל הטלוויזיה כמו בפנטזיות הכי מטורפות.
“החלום של כל ילד,” מלמל יואל בקנאה.
“אני עובד בקיץ,” אמר איתן, ויואל הרגיש בושה קלה לא היה צורך לאמא לגייס משאבים לילד הזה; יש לו אידיאל עצמי.
“יש לך מטען לטלפון?”
“על יד המסילה.”
“מ-מ-סילה?” יואל הסתובב וראה סט רכבות חשמלי אמיתי בשלמותו.
“אתה בנית?”
“אגרתי במשך שנים, אוסיף עוד גשרים, קומה שנייה.
רק השבוע קיבלתי מסילה חדשה.”
יואל חייך בחלום.
“אפשר להריץ סיבוב?”
“רגע,” איתן עמד ומיהר.
***
נגה חזרה אחרי שעה.
הייתה משוכנעת שיואל כבר נמלט, ורצה ישר לחדר של איתן, שם מצאה שני גברים עוסקים באהבה אמיתית לרכבת החשמלית.
מהירה היה לדעת מי מהם הצעיר.
“יואל, זה הזמן ללכת,” קראה ברכות.
“נו, אמא…
אופס!” יואל זינק מהרצפה.
“מה השעה?”
“עשר וחצי,” נגה פיהקה.
“מחר יש לי עוד פינוי תקלה חייבת לישון.”
הצעידה אותו החוצה והגישה כסף בשקט.
“אני לא לוקח כסף מגברים…
סליחה, נשים,” סינן יואל בגועל.
“תודה ששמרת על הנגרר שלי.”
יואל חייך קצרות ויצא.
***
“היי, אפשר לבוא שוב?” שאל יואל בטלפון כעבור כמה ימים.
“תשמע, בעבודה יש לי עומס, אין לי זמן לקשר, והפגישה האחרונה…”
“ומה עם איתן?
אפשר להיפגש איתו?”
“עם איתן?”
“כן, אולי צריך שמרטף?”
“לא יודעת…
אשאל אותו.”
“כתבתי לו כבר.
הוא הסכים.
הבאתי לנו משחק חדש לאקסבוקס.”
באותו הערב יואל הגיע, הפעם בלי חולצה מגוהצת, בלי בושם, בלי יין במכנסי ג’ינס, חולצת טי של להקת רוק, תיק מלא חטיפים ושתייה קלה, וחיוך של ילד בן שלוש עשרה.
“תשקטו, יש לי שיחת וידאו חשובה עוד רגע,” אמרה נגה בעיניים עייפות, לבושה בחלוק בית, מסיכת בד על פניה וריח בצל משתולל בחלל.
יואל הנהן ונעלם לחדר של איתן.
בערב, נגה בקושי הצליחה להפריד ביניהם ויכוח לוהט על פועלו של אסי דיין מול גיא נתיב, תיכנון מרתון קולנועי בן שש שעות.
“רוצו להביא פתיונות לשבת!” קרא איתן.
“פתיונות?” נגה סקרה את יואל.
“אנחנו הולכים לדוג.
חנות של דגים מעולה ליד שוק הכרמל.
לא דגתי שנים.”
“אתה חבר קרוב שלו, הא?”
“רוצה להצטרף?
תעשי לנו סנדוויצ’ים.”
“כן, מחשבה טובה…
לכו לדוג,” צחקה נגה.
“גם ככה אני בקושי פנויה בשבילו.”
***
עבר חודש.
נגה נבלעה בעבודה, לא הספיקה להתקרב לאהבה.
אבל יואל ואיתן בנו יחד את מסילת הרכבת, יצאו לחפש סרטנים בירקון, הכינו בירה ע”פ ספר ירושה של איתן, יצאו ליער ואפילו יואל לימד אותו פלירטוט אורבני.
הכל זרם, ואז בערב אחד, דפיקה מפחידה בדלת.
נגה פותחת בשער עמד גבר ענק מריח כפגר חזיר בר.
זה היה אביו של איתן, לשעבר בעלה.
“הבנתי הכול,” אמר וכרע על ברך, ועדיין היה גבוה ממנה.
“אני ואייל (החזיר) עייפים מהבמה.
יש לי כסף, קחי את איתן ונחזור למושב.
נבלה.
את תפסיקי לעבוד.
איתן ואני נצוד, נצא לדוג.”
“חח, עשר שנים נעלמת ועכשיו זה?
והחזיר שלך גם חזר לתלות עלי תקוות?”
“לא…
החתים אותי על חוזה מאחורי הגב.”
“ככה זה.
בעיה שלך.”
“לא משנה.
העיקר ש…”
באותו רגע, יואל יצא בסווטשירט של נגה.
“נגה, לקחתי את הסווטשרט שלך שלי התלכלך כשצבענו את הרכבת…”
“אי אפשר לדבר כאן משפט שלם?” נגה גלגלה עיניים.
“מי זה?” רעם בעלה לשעבר.
“אה…
זה…” נגה נתקעה.
ואז איתן, בתנועה מהירה, תפס לאביו את היד ועקר אותו לקיר.
“זה נגרר!” לחש איתן.
“איתן, זה אני, אבא!
איזה נגרר?”
“סתם אחד שבא לעזור להעמיס את כל מה שהשארת לנו…”
“לא השארתי לכם כלום…” ופתאום הבין, ושתק.
יואל וְנגה נדחקו לפינה.
“כֵּן, אתה קשוח, אתה בשר שלי.
בוא לציד חזירים.
אפשר לפחות מחר לתת לו יום איתי ציד, דיבור על אבא-בן?”
נגה התלבטה, מבטה נדד בין בעלה לשעבר ליואל.
“הבנתי,” הנהן יואל, וכבר התקרב לדלת.
“סלחי לי…”
***
למחרת הלכו אב ובנו, איתן חזר מאוחר, לבד.
“ואבא?”
“הלך,” משך בכתפיים.
“הלך לאן?”
“נסע, עם החזיר, בְּנגרר, להופיע.
הוריד אותי ליד העיר ונסע.”
“אוי, איזה טיפשה אני…”
“אל תתקשרי ליואל, רק נפרדנו הוא הסיע אותי הביתה.
הבטיח לבוא מחר.”
“אבל הטלפון שלך כאן!
איך ידע איפה לאסוף אותך?”
“אמר שהתגלגל בעקבותינו.
רצה לראות שהכול בסדר.”
“וכך אמר?”
“כך.”
הוסיף שהוא נגרר אלינו, וכבר כנראה אי אפשר לנתק אותו בכלל.