עבדתי באותה חברה במשך שבע שנים: התחלתי כעוזר והתקדמתי עד לתפקיד רכז מחלקה אדמיניסטרטיבית

אני עובדת באותה חברה כבר שבע שנים.
התחלתי כמזכירה והגעתי לתפקיד רכזת המחלקה האדמיניסטרטיבית.
החברה הכי טובה שלי התקבלה לעבודה שנתיים אחרי, בעקבות ההמלצה שלי.
אני הדרכתי אותה על כל הנהלים, לימדתי אותה את המערכות, חיברתי אותה לאנשי הקשר הנכונים ואפילו כיסיתי עליה כשהיא עשתה טעויות בהתחלה, רק כדי שלא יפטרו אותה.
תמיד אכלנו יחד צהריים, היינו יוצאות לסוף שבוע, והיא הייתה מי שסמכתי עליה בצורה הכי מלאה.
לפני חצי שנה הודיעו שנפתחת משרה ניהולית חדשה.
המנהל שלי אמר שאני בין המועמדות החזקות.
התחלתי להגיע מוקדם, להישאר מאוחר, לקחתי על עצמי עוד משימות.
החברה הכי טובה לא הפסיקה להרגיע אותי: זו המשרה שלך, את ראויה לה. שיתפתי אותה בהכול אפילו באסטרטגיות והמחשבות שלי לקראת הראיון הפנימי.
ביום של הראיון, היא הופיעה שם גם כן.
לא אמרה לי כלום מראש.
הבנתי כשפגשתי אותה יושבת מחוץ לחדר ישיבות של המנהל.
היא הסתכלה עליי ואמרה רק: החלטתי גם לנסות. ניסיתי לא לחשוב עליה רעות.
שבוע אחרי זה פרסמו את התוצאות היא נבחרה לתפקיד מנהלת.
נשארתי לשבת מול המחשב, לא הצלחתי לזוז.
מאז שמתי לב לדברים מוזרים.
המנהלת החדשה התחילה לשנות נהלים שאני בניתי.
הרחיקה אותי מפרויקטים, דרשה ממני דיווחים לא רלוונטיים.
אחד הקולגות לחש לי שהיא אמרה שאין לי יכולות הנהגה, ושחלק מהיוזמות שהיא מציגה כשל עצמה למעשה אלה רעיונות שאני שיתפתי איתה.
אחת הפעמים פגשתי אותה במטבחון ושאלתי אותה ישירות: למה אמרת את זה עליי? היא ענתה: זו עבודה, זה לא חברות.
הייתי חייבת להבטיח את המשרה. הזכרתי לה את כל מה שעשיתי בשבילה.
היא הגיבה: זו הייתה החלטה שלך, אף אחד לא הכריח אותך.
מאז האווירה בלתי נסבלת.
היא מדברת איתי בקרירות, מתקנת אותי מול כולם, מטילה עליי משימות חסרות משמעות.
אני חוזרת הביתה עם דמעות בעיניים, עם חרדה, מחפשת את הכוחות להמשיך.
כל כך מתחשק לי לקום וללכת, אבל יש בי כעס לעזוב בלי להסביר מה עובר עליי.
עכשיו אני ממש בצומת: להישאר ולשתוק כדי לא להישאר בלי עבודה, או לעזוב הכול ולהתחיל מחדש.
מה אתם הייתם עושים נשארים, או הולכים?