עבדתי באותה חברה במשך שבע שנים – התחלתי כעוזר והתקדמתי לתפקיד רכז מחלקה אדמיניסטרטיבית

עבדתי באותה חברה שבע שנים.
התחלתי כמזכירה ועשיתי דרך עד שהפכתי לרכזת מחלקה אדמיניסטרטיבית.
החברה הכי טובה שלי הצטרפה שנתיים אחרי, בהמלצתִי.
הדרכתי אותה, הסברתי לה איך עובדים הדברים, נתתי לה שמות של אנשי קשר חשובים, וגם כיסיתי עליה כשהייתה עושה טעויות, כדי שלא יפטרו אותה בתחילת הדרך.
היינו אוכלות יחד צהריים בקפיטריה, יוצאות יחד בערבים של יום חמישי וסמכתי עליה יותר מכל אחד אחר.
לפני כחצי שנה פורסמה משרת ניהול חדשה במחלקה.
המנהל שלי רמז שאהיה מועמדת חזקה.
השתדלתי להגיע מוקדם בבוקר, להישאר יותר מאוחר בערב, לקחת על עצמי עוד אחריות.
החברה שוב ושוב עודדה אותי “זו המשרה שלך, רק את מתאימה לזה.” שיתפתי אותה בכל מה שעובר עליי, אפילו סיפרתי לה על הדרך בה אני מתכננת להתראיין בפני ההנהלה.
ביום של הראיון, גיליתי שגם היא ניגשה.
לא הודיעה לי כלום מראש.
ראיתי אותה יושבת מול חדר המנהל ומחכה.
הביטה בי ואמרה בקושי: “החלטתי לנסות.” ניסיתי לא לחשוב גרועות.
שבוע אחרי זה פורסם מי התקבל היא נבחרה להיות ראש המחלקה.
ישבתי ליד השולחן במשרד ובהיתי במסך מבלי לדעת מה להרגיש.
אחרי זה התחלתי לשים לב לשינויים מוזרים.
בתפקיד החדש היא שינתה תהליכים שבניתי, הרחקה אותי ממשימות מסוימות, דרשה דוחות לא הגיוניים.
קולגה סיפרה לי שהיא אמרה שאין לי כישורי הנהגה ושלא מעט רעיונות שהציגה כמחשבות שלה, בעצם שמעה ממני.
פעם אחת, כשהיינו בקפיטריה, העזתי לשאול אותה ישירות: “למה אמרת את זה עליי?” היא ענתה בקרירות: “זה עבודה, לא חברות.
הייתי חייבת לשמור על המקום שלי.” הזכרתי לה את כל מה שעשיתי בשבילה, והיא רק אמרה: “זו הייתה הבחירה שלך.
אני לא ביקשתי.”
מאז האווירה פשוט בלתי נסבלת היא מדברת אליי בקרירות, מתקנת אותי מול כולם, מטילה עליי משימות חסרות משמעות.
אני חוזרת הביתה עצבנית, לפעמים עם דמעות, לא יודעת איך להמשיך.
יש בי רצון לעזוב, אבל גם מרמור לעזוב כך, בלי לומר כלום.
ועכשיו אני עומדת בצומת דרכים: להבליג ולשתוק כדי לא להישאר בלי פרנסה, או לעזוב ולפתוח דף חדש.
האם אתם הייתם נשארים, או עוזבים?