נגרר

יומן אישי:
הייתי כל כך עייף מהבילויים, מהיחסים הריקים האלה, מהדייטים הבלתי נגמרים והסיפורים הקצרים, שביום שפגשתי את נועה כל כך פשוטה, חכמה ומצחיקה מיד הרגשתי שזה הדבר האמיתי.
הלכנו יחד לבית קפה קטן בפלורנטין, שמענו מוזיקאים ברחוב, שוחחנו על ההישגים שלי בעבודה ועל האהבה שלה לשירה עברית עכשווית, וכשהבנו ששנינו מעדיפים סלט מיונז עם תפוחים לא היה ספק שאנחנו צריכים להמשיך את הערב יחד.
המקום בו נרקמו היחסים במהירות הייתה הדירה של נועה, לשם היא הזמינה אותי לארוחת ערב.
שמתי על עצמי את החולצה הכי מגוהצת, התגלחתי היטב, למדתי בעל פה שיר מוזר של רוני סומק המשורר האהוב עליה, קניתי פרחים ובקבוק יין ישראלי.
הלכתי אליה עם תחושת אופוריה רגועה, מלא ביטחון עצמי, כאילו אני חתול מתפנק ליד צלחת אוכל בפעם ה-15 באותו יום.
הכל תכננתי לפרטי פרטים, חוץ מהמשפט שציפתה לי בכניסה:
“ערב טוב, אני שחר.
אמא במקלחת, תיכנס.”
עמדתי קפוא בכניסה.
לפניי ניצב נער בגובה שלא יאומן, עם פנים צעירות וריבועיות, מושיט לי יד שיכלה בקלות לחבוק את כולי.
בהתחלה חשבתי שטעיתי קומה, אבל ברגע ששחר התעטש בקול מצחיק כשהוא מחזיק את האף בה בדיוק אותה הצורה שנועה מתעטשת הבנתי שזה אכן הדירה שלה.
פתאום היין הרגיש חמוץ, הפרחים כאילו קמלו, והמצב רוח שלי התדרדר חדות.
נכנסתי וראיתי את הנעליים של שחר, נדהמתי.
הן יכלו להיכנס ככפפה גם אחרי שהייתי משאיר עליהן את הנעליים שלי.
נועה בכלל לא הגיעה לו עד החגורה.
קצת הצחיק אותי המחשבה חבל שאי אפשר לעשות עם טבעות ותכשיטים מה שעושים עם ילדים, אתה נותן לה טבעת, אחרי עשר שנים זה כבר חישוק (השקעה לא רעה).
שקוע במחשבות שטות, הלכתי אחרי שחר למטבח, שם השולחן כבר היה ערוך, ושחר תולה וילונות, מבלי להיעזר בכסא.
“חמש דקות, ואני יוצאת!” נשמעה קריאה מהמקלחת.
כעבור חמש פעמים חמש דקות, הדלת סוף סוף נפתחה, ונועה יצאה מהמקלחת בשמלה אלגנטית, מאופרת כולה ומאירה באור קורן.
ברגע שראתה את הפרצוף החמוץ שלי, כבר הבינה מה לא בסדר, ושאריות הרומנטיקה נעלמו.
בלי לומר הרבה, שמה אוכל על הצלחות, מזגה יין והתחילה לאכול מבלי לחכות לי.
“למה לא סיפרת שיש לך ילד?” הצלחתי לגמגם בתחושת בגידה.
“מה, נבהלת מהעגלה?” היא חייכה בפיה קצת עקום.
“זה לא עגלה זה משאית שלמה”
“כן, הוא גדול, נכון?
ירש את זה מאביו.
ההוא מעיירה קטנה בגליל העליון, גבוה אפילו משחר.
צייד אמיתי”.
“איפה הוא עכשיו?” שאלתי בזהירות.
“במסע הופעות.
השאיר אותנו בשביל ‘הבימה הגדולה’.
לפעמים שולח לנו מכתבים.
יש לו כתב כל כך עקום, שכמעט בטוחה שזה בכלל הדוב יש לו יותר לב מ’ההוא’.”
“כמה הוא?” רפרפתי עיניים לכיוון שחר
“ארבע-עשרה.
קיבל תעודת זהות לא מזמן.”
“בחסד?”
“מאוד מצחיק.”
מכאן והילך, שתקנו ואכלנו.
כל ניסיון לשיחה קרס.
“יש עוד בשר?” הגשתי לה את הצלחת.
“טעים?”
“אין דברים כאלה.
מה זה?”
“בשר אייל.
שחר הכין.”
“מה, הוא טבח טבעי כזה?”
“כן, ירש מהאבא יחד עם ספר בישול עתיק, סט סכינים, חכות, סירה גדולה כל מיני דברים מוזרים.”
“סירה?”
“כן, נמצאת במחסן.
לפעמים.
שחר דייג מושבע.”
באותו רגע הטלפון של נועה צלצל, היא יצאה לדבר ונשארתי לבד.
“כנראה זה הזמן להתקפל הביתה”, חשבתי לעצמי.
אין כאן יותר מה לנסות.
“חיים, תוכל להישאר עם שחר שעתיים?
קרתה תקלה במשרד” נועה חזרה בשיער רטוב, מלאת לחצים.
“אני?
למה?”
“נו בסוף הוא עדיין קטין, אין לדעת מה יקרה.
אתה יודע, כל מיני טיפוסים מסתובבים היום בתל אביב”
“את חוששת שיחטפו אותו?”
“בקיצור אשלם לך, על ערב מבוזבז, וגם בייביסיטר, ואחר כך לא אתקשר שוב.
בסדר?”
“ומה עושים?”
“נדבר.
אתם גברים!
תסתדרו.
חייבת לזוז!”
לא הספקתי להשיב, נועה כבר חצתה את הדלת.
העברתי את הזמן במטבח, מחטט בחיים, מסיים את האייל, גומר את היין.
נועה לא חזרה, הסוללה נגמרה.
כשהתקרבתי לדלת של שחר שמעתי צלילים מוכרים.
“לא ייתכן” דפקתי קלות.
“פתוח.” נשמע קול.
נכנסתי, והמראה: מטרה מעץ, מגנטית, מלאה בסכינים וחצים מדויקים.
הקיר חלק, הכול עובר לשם.
בצד עמד פטיפון עם תקליט, Iron Maiden ברקע להקה שאני מת עליהם.
שחר ישב ומתקן אביזרי דיג.
הסתכלתי מדפים מלאים גביעים, שק איגרוף תלוי מן התקרה, מול הטלוויזיה קונסולה חדשה.
“ילד, החיים שלך ממש אולפן חלומות”, כמעט קנאתי.
לא רק בשביל נער, אלא גם בשבילי.
“אני עובד כל קיץ”, הוא השיב ביובש.
לפתע נהיה לי קצת לא נעים.
“יש לך מטען?”
“אצל המסילה החשמלית,” הצביע.
“מה מסילה חשמלית?” סובבתי את הראש, וברגע קפא הדם בעורקים: רכבת חשמלית ענקית, מודל ענק שבנה.
“עשית הכל לבד?”
“כן.
מוסיף עוד, עוד מעט יהיה קומה שנייה ומספר גשרים.
הכל חלקים שהזמנתי מחו”ל.”
הרגשתי איך אני מתחמם.
“אפשר להפעיל סיבוב?”
“כן, חכה רגע.”
הוא עבר את החדר בצעד אחד, ופתאום בנינו הרכבת ונסענו.
***
נועה חזרה שעה אחרי.
הניחה שכבר ברחתי, ורצה ישר לחדר של שחר תפסה אותנו מרכיבים מסילה.
היה צריך לנחש מי הגבר, אוי, מי הילד.
“חיים, לך זמן ללכת”, לחשה.
“נו באמת מה השעה?”
“עוד מעט חצות”, פיהקה.
“מחר שוב בוקר לעבודה, אני גמורה.”
הובילה אותי לדלת, נתנה לי נשיקה על הלחי, הציעה לי כסף.
“אני מגברים שלא לוקחים כסף מנשים”, עיקמתי את האף.
“אני מודה.
תודה ששמרת על ה’עגלה’ שלי.”
חייכתי קצרות והלכתי.
***
“אז מה, אפשר לקפוץ בשבת?
לא בשבילך, לשחר.
הבאתי לו משחק חדש ל-xbox”, התקשרתי אחרי יומיים.
“יש לי הררי עבודה, גם מהפעם האחרונה אני תמיד במרוץ, לא בשביל קשרים”
“לא בשבילי, בשביל שחר שתהיה לו חברה.”
“תשמע, אני אשאל אותו”
“שלחתי לו כבר הודעה.
הוא שמח.
אני אביא חטיפים, תהיה לנו מסיבת גיימינג.”
“טוב אז בוא.”
בערב, בלי חולצה ויין, באתי עם טריקו שחורה של להקה אהובה, תיק גב מפוצץ בצ’יפס ובזוקה, וחיוך דבילי על הפנים.
“תשמרו על שקט, לי יש שיחת זום ארוכה בקרוב”, קיבלה אותנו נועה בחלוק, עם מסכת פנים ריח בצל.
נפנפתי לה לשלום, וצללתי לחדר עם שחר.
אותו ערב היה קשה להפריד בינינו.
התווכחנו על קולנוע ישראלי, כל אחד צדק, ואז כבר תכננו מרתון סרטים.
נועה גירשה אותי.
“בשבת אל תשכח פתיון לדגים”, קרא שחר.
“איזה פתיון?” עקבה נועה.
“אנחנו הולכים לדוג, אמרתי לשחר שאני מכיר חנות מעולה.
איזה כיף לחזור לדיג אחרי שנים!”
“אתם נהייתם אחוקים.
ומה איתי?
לא רוצה לבלות?”
“תצטרפי, תעשי סנדוויצ’ים.”
“ברור, אין לי חיים יותר מעניינים לכו, שיהיה לכם.
הילד צריך עיסוק.”
***
החודשים עברו.
נועה עבדה מסביב לשעון, הרומנטיקה נעלמה מזמן.
אני ושחר, לעומת זאת, הספקנו: השלמנו את הרכבת, יצאנו לדוג סרטנים בשפך הירקון, רקחנו בירה תוצרת בית מספר משפחתי עתיק, עזרתי לו להתחיל עם מישהי בשכבה, ונהנינו.
עד שבערב אחד דפקו על הדלת כאילו משוגע.
נועה פתחה, והריח של צייד מילא את שדרות חן.
בפתח עמד הגרוש ואביו של שחר.
“הבנתי הכול”, הוא לחש, עומד על ברכו, גם כך גבוה ממנה בראש.
“אני ושבתאי (הדוב) עייפים, רוצים חיים שלווים.
חסכתי כסף, קחי את שחר ונחזור לגליל העליון, לדוג, לצוד.
תעזבי את העבודה, נתחיל מחדש.”
“צחוק.
עשר שנים, ועכשיו אתה מתעורר?
גם הדוב חוזר למשפחה?”
“לא הוא חתם בסתר על חוזה לסרט.
נטש אותי”
“אה, הבנתי.
לא חזרת בשבילי, חזרת מחוסר ברירה.”
“לא משנה!
מה שחשוב”
ברגע ההוא נכנסתי מהמסדרון עם חולצה של נועה.
“נועה, לקחתי לך את החולצה, שלי התלכלכה, אנחנו עם שחר ממשיכים לצבוע את הרכבת”
“יש פה מישהו שמסיים משפט פעם אחת?” התייאשה נועה.
“מי זה?” הגרוש הרים אגרוף מגודל.
“זה אממ” נועה גמגמה.
פתאום שחר יצא, תפס את אבא שלו בזרוע, ועמד להדביק אותו לקיר.
“זה העגלה!” סינן שחר.
“שחר!
זה אני, אבא!
איזה עגלה בראש שלך?”
“עגלה פשוטה זאת שעוזרת לסחוב אחריך את כל מה שהשארת לנו.”
“לא השארתי לכם כלום”, התפלא אביו.
ואז הבין.
אני ונועה נדחקנו לפינה, צופים בקרב הענקים.
“יאללה, בסדר, תעזוב,” נכנע הגרוש.
“כל הכבוד.
אתה כמוני.
אתה כבר מוכן לציד חזירים.” קרא, ושיחרר את ידו.
“אז אולי מחר נלך יחד לצוד, להדביק את הזמן?
מגיע לי לנסות שוב, אני אבא.”
נועה נותרה המומה, הסתכלה עליי, לא יודעת מה לומר.
“אני מבין, זה שלך,” הנהנתי ויצאתי בשקט.
***
ביום למחרת, אב ובנו הלכו מכפר סבא ליער.
בלילה שחר חזר לבד.
“איפה אבא?”
“הלך”
“הלך?
פשוט הלך?”
“לא בדיוק הלך עם חזיר בר.
העמיס על העגלה, נסע לאמן אותו.
הוריד אותי בעיר, המשיך.”
“אלוהים, איזו טיפשה אני” אמרה נועה וטפחה על מצחה.
“אני חייבת לדבר עם חיים.”
“לא צריך.
הוא כבר אמר לי שלום.
הסיע אותי הביתה.
אמר שיבוא מחר.”
“אבל השארת את הטלפון בבית!
איך הוא ידע איפה אתה?”
“הוא עקב אחרינו, רצה לוודא שהכל בסדר.”
“באמת?”
“כן.
והוא גם אמר לי: נדבקנו אליכם ולא נראה שנצליח אי פעם להתנתק”