עבדתי באותה חברה במשך שבע שנים: התחלתי כעוזר והתקדמתי לתפקיד רכז מחלקה אדמיניסטרטיבית

אז תשמעי, אני כבר שבע שנים עובדת באותה חברה בתל אביב.
התחלתי כמזכירה והתקדמתי להיות רכזת אדמיניסטרטיבית.
החברה הכי טובה שלי, נעמה, הצטרפה שנתיים אחריי אני המלצתי עליה בעצמי.
לימדתי אותה הכול איך לתפעל את המערכות, למי לפנות, אפילו סידרתי לה קשרים ויצא שגם כיסיתי עליה בכמה פשלות בהתחלה כדי שלא יעיפו אותה.
היינו עושות יחד צהריים כל יום, יוצאות לדרינק בשישי בערב, וסמכתי עליה יותר מעל כל אחד.
לפני חצי שנה נפתחה אצלנו משרה של מנהלת מחלקה.
המנהל שלי זרק לי שאני אחת המועמדות החזקות, אז ישר התחלתי להשקיע אפילו יותר להגיע מוקדם, לצאת הכי מאוחר, ולקחת על עצמי מלא משימות נוספות.
כל הזמן נעמה עודדה אותי: “המשרה הזאת שלך, ברור שאת מתאימה לזה”.
שיתפתי אותה בהכול אפילו בשיטות שלי לקראת הראיון הפנימי.
ביום של הראיון אני קולטת שגם היא שם לא אמרה לי כלום לפני זה.
אני רואה אותה מחכה מחוץ למשרד של המנהל, היא רק מסתכלת עליי ואומרת: “החלטתי לנסות”.
ניסיתי לא לחשוב רע עליה.
שבוע אחרי זה מודיעים היא קיבלה את התפקיד.
ישבתי מול המחשב, קפואה.
לא ידעתי אפילו איך להגיב.
ומשם נהיה מוזר.
היא התחילה לשנות דברים שאני בניתי, העיפה אותי ממשימות שהיו שלי, דרשה דוחות מיותרים.
פתאום אני שומעת מחבר לעבודה, שהיא מסתובבת ואומרת לכולם שאין לי יכולות ניהוליות, ושלא מעט רעיונות שהיא מציגה אני זו שהבאתי לה בכלל, אבל היא לוקחת קרדיט.
פעם אחת ישבנו יחד בבית קפה, שאלתי אותה בפנים: “למה אמרת את זה עליי?” והיא פשוט אמרה: “זו עבודה, לא חברות.
הייתי חייבת לדאוג לעצמי”.
ניסיתי להזכיר לה את כל העזרה שלי, כל הדברים שעשיתי בשבילה.
והיא ענתה: “זו הייתה הבחירה שלך, לא הכרחתי אותך”.
מאז האווירה נוראית.
היא מדברת אליי קר, מתקנת אותי מול הצוות, וזורקת עליי משימות מיותרות.
אני חוזרת הביתה שבורה לגמרי, פשוט בוכה, מרגישה חרדה ורוצה לעזוב אבל גם מבאס אותי לוותר ולהישאר שקטה.
היום אני ממש בצומת להישאר בשקט כדי לא להישאר בלי פרנסה בשקלים, או לעזוב ולהתחיל הכול מההתחלה איפשהו אחר.
מה את היית עושה?
להישאר ולסבול או פשוט ללכת?