עבדתי באותה חברה במשך שבע שנים – התחלתי בתפקיד עוזרת והגעתי לרכזת מחלקה אדמיניסטרטיבית

שבע שנים עבדתי באותה חברה בתל אביב בהתחלה הייתי עוזרת, ואחר כך הפכתי למתאמת מחלקה אדמיניסטרטיבית.
אחרי שנתיים הבאתי אלינו את החברה הכי טובה שלי, אלינור.
במשרד כולם קראו לה “אלינור של מאיה,” כי כל הזמן היינו יחד.
לימדתי אותה הכול: איך לנהל את הטפסים המקוונים, למי צריך לשלוח מייל בשישי בצהריים, מאיפה מזמינים קפה ביד אליהו, את מי להכיר מהנהלת חשבונות.
בכמה טעויות שלה אפילו “כיסיתי,” שלא יעיפו אותה מוקדם.
בצהריים חלקנו סנדוויצ׳ים עם זעתר, בערבים יצאנו לטייל בים.
אם אי פעם היתה לי אחות זו היתה היא.
חצי שנה אחורה, הודיעו שייפתח תפקיד ניהול חדש.
המנהל רמז שאני מועמדת חזקה.
התחלתי לקום מוקדם, באה ראשונה, הולכת אחרונה, לוקחת על עצמי פרויקטים מיותרים, דוחפת את עצמי.
כל הזמן אלינור אמרה: “הג’וב הזה שלך, מאיה.
אין שאלה בכלל.” סיפרתי לה את כל האסטרטגיות שלי, אפילו שיתפתי אותה בנקודות שלי לראיון.
עד שביום של הראיון אני רואה אותה יושבת ליד המשרד של הסמנכ”ל.
לא אמרה מילה מראש.
התיישבה מולי וחייכה: “החלטתי לנסות גם.” שתקתי.
ניסיתי לא לחשוב על זה יותר מדי.
כעבור שבוע הכריזו על הזוכה.
זו היתה היא, לא אני.
לא הצלחתי לזוז, ישבתי ליד המחשב ונתקעתי בשורה של מספרים.
התחילו לקרות דברים מוזרים, כמו בסרטים.
אלינור סליחה, המנהלת שינתה כל נהלי עבודה שאני בניתי.
לקחה ממני תחומי אחריות שהיו שלי שנים.
פתאום דרשה ממני לשלוח דוחות על דוחות.
מישהו מהחברה רמז ששמע אותה אומרת שאין בי בכלל יכולות ניהול, שגם התוכניות שהציגה היו בעצם שלי ואני סיפרתי לה אותן פעם בשישי בלילה, כששתינו תה עם נענע אצלי במרפסת.
נפגשנו לקפה בפינת הרחובות בוגרשוב ודיזנגוף.
שאלתי אותה: “למה סיפרת עלי כאלה דברים?” היא הסתכלה עלי בעיניים מזוגגות: “זו לא חברות, זו עבודה.
הייתי צריכה להבטיח לעצמי את התפקיד.” ניסיתי להזכיר לה איך עזרתי לה בכל רגע, והיא רק גיחכה: “אף אחת לא הכריחה אותך, מאיה.”
מאז המקום הפך לחלום בלהות היא ממש מתעלמת, לפעמים מתקנת אותי מול כולם, משאירה לי משימות שהן סתם חזרה על עצמך.
אני הולכת הביתה עם דמעות, לחוצה, כל בוקר חושבת לעזוב את ה-15,000 ש”ח שלי לטובת שקט נפשי.
יחד עם הכעס, לא בא לי לצאת ככה, בלי להיאבק על מה שבניתי.
עכשיו אני עומדת בצומת: להישאר ולשתוק בשביל הפרנסה, או לעזוב הכול ולהתחיל מסלול חדש אחרי שבע שנים.
הייתם נשארים, או עוברים הלאה?